המכון הבין-לאומי לחקר השואה

לפני מלחמת העולם השנייה חיו בסרנקי כאלפיים יהודים – יותר ממחצית תושביה. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה, בעיקר בענף ההלבשה. רבים מבני הקהילה היו חסידים. בעיירה פעלו סניפים של ההסתדרות הציונית ושל מפלגות ציוניות וכן סניפים של אגודת ישראל ושל הבונד. בסרנקי היה גם בית ספר עברי.
ב-21 בספטמבר 1939 נכנס לסרנקי הצבא האדום, אך כעבור שבוע נסוגו הסובייטים מזרחה בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב והגרמנים נכנסו לעיירה. רבים מיהודי העיירה עזבו מזרחה עם הצבא האדום. בבתיהם הנטושים שוכנו פליטים פולנים.
מתחילת הכיבוש הגרמני נלקחו יהודים רבים לעבודת כפייה. בינואר 1940 הוקם בסרנקי יודנרט וחויב לספק לגרמנים עובדי כפייה. מתחילת 1940 החלו מעשי התעללות ורציחות ספורדיות של יהודים בעיירה. באותה העת הובאו לסרנקי אלף מגורשים מקאליש* (Kalisz) ומבלשקי (Blaszki) שבוורטלנד.
ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, הופצצה סרנקי ובתיהם של רבים מהיהודים נפגעו.
בספטמבר 1941 הוקם בסרנקי גטו ובו 1,180 תושבים. במאי 1942 פונו רוב היהודים מגטו סרנקי לגטאות בלושיצה (Losice) ובמורדי (Mordy), ומהם גורשו ב-22 באוגוסט 1942 למחנה ההשמדה טרבלינקה. שבעים יהודים צעירים ובעלי מקצוע נשארו בגטו סרנקי שהפך למחנה עבודה; ז'נדרמים גרמנים ואנשי גסטפו רצחו את מרביתם ב-21 ביולי 1942, ורק אחדים מהם ניצלו במסתור.