בין שתי מלחמות העולם חיו בפוסטווי כ-850 יהודים – כ-55 אחוזים מתושביה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. בפוסטווי היו בית ספר של רשת "תרבות" ובית ספר יידישאי, ומפלגות ותנועות נוער ציוניות קיימו בה פעילות שוטפת.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פרצו בפוסטווי מהומות אנטישמיות, אך הן שככו כשכבשו הסובייטים את העיירה במחצית השנייה של ספטמבר 1939. בעקבות הכיבוש הסובייטי הולאמו עסקים פרטיים בעיירה או נסגרו והוקמו בה קואופרטיבים. באותה התקופה הגיעו לפוסטווי פליטים יהודים מהאזורים שכבשו הגרמנים, ומספר היהודים בעיירה עלה לכ-2,500.
פוסטווי נפלה בידי הגרמנים בסוף יוני 1941. מיד עם כניסתם לעיירה רצחו הגרמנים תשעה יהודים מתושביה וכעבור ימים מספר רצחו עוד שישה מהם. ימים אחדים לאחר הכיבוש חויבו יהודי פוסטווי לשאת טלאי צהוב ותנועתם הוגבלה. בפקודת הגרמנים הוקמו יודנרט ושירות סדר יהודי; בראש שירות הסדר הועמד רופא השיניים ד"ר רובינשטיין.
באוגוסט 1941 הוקם בשני רחובות בפוסטווי גטו מגודר בתיל דוקרני, וכ-2,000 יהודים נדחסו לתוכו, קצתם תושבי העיירה וקצתם פליטים שזרמו אליה בשנות המלחמה. היהודים עבדו עבודת כפייה מחוץ לגטו וכן בבתי מלאכה שהוקמו בתוכו.
בקיץ או בסתיו 1942 התארגנה בגטו פוסטווי מחתרת בראשותו של שמואל זסלבסבקי. המחתרת השיגה כלי נשק וחבריה הצליחו להימלט ליער. ימים אחדים לאחר בריחתם הם חזרו לפוסטווי, באישורו של רחמנוב, מפקד הפרטיזנים באזור, כדי לצרף אליהם יהודים נוספים, אולם יושב ראש היודנרט התנגד ליזמתם שכן חשש שהיא מסכנת את תושבי הגטו, והצעירים שבו ליער לבדם.
גטו פוסטווי חוסל ב-25 בדצמבר 1942. היהודים רוכזו בכיכר השוק, ויחידת איינזצקומנדו 3, אנשי הז'נדרמריה הגרמנית ושוטרים מקומיים כיתרו אותם. כמה מהיהודים ניסו להימלט, ובמהומה שקמה נרצחו רבים מהם. היהודים ששרדו מהירי בכיכר, כ-850 בני אדם, הובלו אל מעבר למסילת הברזל שמחוץ לעיירה ונורו שם למוות בבורות.
