סיפורם של שישה חסידי אומות העולם באושוויץ

"פועל-אזרח איטלקי הביא לי מדי יום, משך ששה חודשים, מעט לחם, העניק לי חולצה שכולה טלאים, כתב למעני גלויה לאיטליה והביא לי תשובה. עבור כל זה לא ביקש דבר וסירב לקבל דבר; משום שהיה אדם טוב ופשוט ולא חשב שצריך לעשות מעשה חסד תמורת מחיר כלשהו.
... מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים - אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר. ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית. הרבה יותר משום שביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו, הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל. שמחוץ למחנה יש אנשים בעלי לב ויש ערכים טהורים. שלא הכל מושחת ואכזרי. שקיים עולם שהשנאה והפחד זרים בו. אמנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם.
... לורנצו היה אדם. אנושיותו היתה טהורה ולא מושחתת, הוא עמד מחוץ לעולם זה שכולו רוע.
הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם."
פרימו לוי, הזהו אדם? (מאיטלקית: יצחק גרטי. ת"א: עם עובד, 1993), ע' 132-129.

לורנצו פרונה נולד ב-1904 בפוסאנו שבמחוז קונאו (Cuneo) באיטליה. הוא הציל את חייו של הסופר הנודע פרימו לוי (יליד 1919) כשהיו שניהם במחנה אושוויץ.

לוי, תושב טורינו, היה כימאי והתמחה בצבעים ובציפויים. ב-1943, לאחר כיבוש צפון איטליה על ידי הגרמנים, הצטרף לוי לתא של פרטיזנים באזור פיימונטה. הוא נעצר במצוד של 13 בדצמבר 1943 על ידי המיליציות הרפובליקניות הפשיסטיות ונכלא באאוסטה עד 20 בינואר 1944. משם הועבר למחנה פוסולי וב-22 בפברואר 1944 גורש לאושוויץ.

עם הגיעו למחנה נשלח לעבודות פרך במפעל I.G. Farben במחנה בונה מונוביץ (Buna-Monowitz). בתור כימאי, הוא קיבל עבודה במפעל לייצור גומי סינתטי. כאשר הוצב ביחידה שבנתה קירות, לוי פגש את מצילו, לורנצו פרונה - בנאי במקצועו. הוא היה ממחוז פיימונטה והשתייך לקבוצה של בנאים מקצועיים אשר הועסקו כעובדים זרים בפולין על ידי החברה האיטלקית בואטי (Boetti). הפגישה בין שני האיטלקים ארעה יום אחד, בקיץ של 1944, כאשר לוי שמע את פרונה מדבר באותו ניב (דיאלקט מקומי) כמו שלו. מאותו היום ואילך, פרונה הביא ללוי מזון מדי יום במשך חצי שנה, עד לדצמבר 1944, כאשר החזית התקרבה לאזור והוא שב לביתו. המזון הנוסף שלוי קיבל, מתוך קצבת המזון של פרונה, הציל את חייו. הוא אף חלק אותו עם חבריו. פרונה נתן ללוי וסט עטוי טלאים ללבוש תחת מדי האסיר שלו על מנת לשמור על חום גופו. הוא גם שלח עבור לוי גלויה לחבר לא יהודי שבאמצעותו הודיע לוי לאמו אסתר ואחותו אנה מריה, שהוא בחיים. אמו ואחותו של לוי, אשר הסתתרו באותה העת באיטליה, הצליחו בזכות שרשרת של חברים שבסופה היה פרונה לשלוח ללוי חבילה של מזון, שוקולד, עוגיות, אבקת חלב וכן בגדים. פרונה, אדם יוצא דופן, סיכן את חייו על מנת להציל את לוי. הוא לא הסכים לקבל שום תמורה על מעשיו. הוא רק הסכים שלוי יארגן תיקון של הנעל הקרועה שלו בסדנה של המחנה.

הפגישה האחרונה בין השניים ארעה בלילה אחד, לאחר הפצצה כבדה של בעלות הברית. הפיצוצים קרעו את עור התוף באחת מאוזניו של פרונה ואבק ולכלוך שהועפו באוויר כתוצאה מן הפיצוצים נכנסו למרק שהביא ללוי. כשנתן ללוי את המרק, פרונה התנצל על כך שהתלכלך אך לא סיפר ללוי מה קרה לו, כדי שלוי לא ירגיש חייב לו.

פרונה הזכיר ללוי שמחוץ לאושוויץ קיים עולם טוב וצודק יותר שבו חיו בני אדם שלא הושחתו. לוי האמין שהוא שרד את אושוויץ בזכותו של פרונה.

לאחר השחרור יצר פרימו לוי קשר עם פרונה וביקר אותו בביתו בפוסאנו. כאשר פרונה חלה ונטה למות, לוי היה זה שסייע לו להתאשפז. פרונה מת ב-1952 משחפת. לוי קרא לשני ילדיו על שמו: לבתו, שנולדה ב-1948, קרא ליזה לורנצה ולבנו, שנולד ב-1957, קרא רנצו. לוי מת בשנת 1987.

פרונה מופיע בסיפורים האוטוביוגרפיים של פרימו לוי - הזהו אדם; ההפוגה; לילית - ובסיפורים "מאורעות הקיץ" ו"שובו של לורנצו". בכתבים אלו סיפר את סיפורו של הבנאי מפוסאנו שהציל את חייו. הוא קרא לו "מלאך".

ב-7 ביוני 1998 הכיר יד ושם בלורנצו פרונה כחסיד אומות העולם.