זוג רימונים לספר תורה שנשדדו בפוגרום ליל הבדולח והושבו לאחר 60 שנה לצאצאי ברטה ויעקב ויינשנק. שמם חרוט בכתובת על גבי הרימונים: "תרומת יעקב וברטה ויינשנק".
הרימונים נתרמו על ידי ברטה ויעקב ויינשנק מהעיירה וינסבאך שבגרמניה. בני הזוג ויינשנק התגוררו בנירנברג והיו בין מקימי בית הכנסת ברחוב אסנוויין.
ככל הנראה נשדדו הרימונים בפוגרום ליל הבדולח בנירנברג ונמצאו בשנות ה-90 של המאה העשרים על ידי אדם שעבד בפינוי תכולת דירות. האיש פנה אל החוקר רלף רוסמייסל אשר החל לחפש את בעליהם המקוריים של הרימונים. לפי מחקרו של רוסמייסל הרימונים רוכזו עם חפצי כסף שדודים של יהודים והובאו למפעל להתכת מתכות בעיר פירט, על יד נירנברג. עובדת המקום, שזיהתה את הרימונים כחפצי קודש יהודיים, לקחה אותם והחזיקה בהם עד מותה.
לברטה ויעקב היו שתי בנות, פאולין וחנה. בשנת 1927 נישאה חנה ליעקב בילר ונולדו להם שני ילדים, אילזה וארנסט. באוקטובר 1938 הצליח יעקב בילר לצאת לארה"ב וכך נמנעה ממנו חווית פוגרום ליל הבדולח שאירע חודש מאוחר יותר, פוגרום בו נהרס ונבזז בית הכנסת ברחוב אסנווין ונשדדו גם רימוני ספר התורה שהקדישו ברטה ויעקב לבית הכנסת.
ממקום מבטחו בארה"ב הצליח יעקב בילר להשיג אשרות יציאה לאשתו חנה ולילדיו שנשארו בנירנברג עם הוריה של חנה. למרות מאמציהם של חנה ויעקב להשיג אשרות הגירה עבור הוריה של חנה, גורשו יעקב וברטה ויינשנק מנירנברג לטרזין ב-10 בספטמבר 1942. יעקב ויינשנק נספה בטרזין ב-1 במרס 1943.
ברטה שרדה את השואה. לפי עדותה בשנת 1945, כאשר היתה בת 75, נכנס למחנה קצין גרמני ושאל "מי רוצה לנסוע לשוויץ?" היא לא האמינה לדבריו, אך כבר רצתה למות ולכן התנדבה. להפתעתה הרכבת אכן הגיעה לסנט גאלן שבשוויץ, בפברואר 1945. משוויץ הגיעה ברטה אל ילדיה שבארה"ב. פאולין, הבת הגדולה, שרדה את המלחמה בצרפת עם בנה הרברט. בנה השני מרטין גורש לאושוויץ ונספה.
לאחר מחקר יסודי הצליח רוסמייסל להתחקות אחר צאצאיהם של יעקב וברטה ויינשנק ובשנת 2003 מצא את משפחות בילר וסימקוביץ בארה"ב.
לאחר מספר שנים בהן שימשו הרימונים בטקסים דתיים בקהילות בארה"ב אשר בהן חיים צאצאיהם של הזוג ויינשנק, החליטה המשפחה המורחבת לתרום את הרימונים לשימוש פעיל בבית הכנסת של יד ושם, כדי שיהוו עדות להמשך החיים היהודיים.
יד ושם, אוסף החפצים
מתנת משפחות בילר (Buehler) וסימקוביץ (Simkovitz), ישראל וארצות הברית
