ליל הבדולח או פוגרום נובמבר?

ההתקפה עלה קהילה היהודית בגרמניה ובאוסטריה שהתרחשה בנובמבר 1938 מכונה בעברית ובשפות רבות אחרות (אך לא בגרמנית), ליל הבדולח. זאת כתוצאה ממראה הרחובות המלאים בזכוכיות השבורות של בתי היהודים, בתי הכנסת, חנויות בבעלות יהודיות ושאר מוסדות יהודיים שנהרסו על ידי הס"ס, הס"א ובליווי ההמון המשולהב.

למקור המונח יש היסטוריה בפני עצמו. בעקבות אירועי נובמבר 1938 מספר שמות צצו שמתייחסים להתקפות וביניהם: "שבוע הרצח", פרשת גרינשפן" (על שם הרשל גרינשפן, שהנתקשותו בציר בשגרירות גרמניה בפריז כמה ימים קודם לכן היוותה העילה להצתת ההתקפות), "יום חמישי הזכוכית" ו"ליל הבדולח". הנאצים לא אימצו באופן רשמי את המונח "ליל הבדולח" ומקורו ככל הנראה בניב המקומי של הברלינאים בתקופה.

גם לאחר המלחמה לא היה שם רשמי לתיאור האירועים. בעוד שבממשל המזרח גרמני הקומוניסטי ההתקפות כונו "הפוגרום הפשיסטי", המונח ליל הבדולח התקבע במערב. עם זאת, בשנות השמונים החלו קולות רבים להתנגד לשימוש במונח ובמקום זה לקרוא להתקפות "פוגרום נובמבר".

ישנן מספר בעיות ערכיות והיסטוריות עם המונח ליל הבדולח. מבחינה היסטורית, ההתקפות אמנם הגיעו לשיאן בלילה שבין ה 9 ל- 10 בנובמבר, אך ההתקפות עצמן המשיכו למעשה במספר מקומות עד ה- 12 ואף ה- 13 בנובמבר. לכן, אי אפשר לסכם את האירוע בערב אחד.

שנית, עבור רבים המונח ליל הבדולח נתפס כבעייתי מבחינה ערכית, בין היתר כיוון שהמונח נתפס כראייה צינית של האירועים בעיני המקומיים שתיארו אותו. ישנה גם בעיה נוספת, ואולי אף חשובה יותר עם המינוח: הדגש על ההתקפה על הרכוש הציבורי. ראוי לזכור כי במהלך האירועים נרצחו למעלה מ 90 יהודים על ידי הנאצים וההמון המשולהב, כ 30,000 יהודים נשלחו למחנות הריכוז ונשים יהודיות עברו מעשי אונס. כתוצאה מהאירועים מאות יהודים ויהודיות התאבדו ומאות נרצחו במחנות הריכוז. המספר המדויק הינו תלוי מחקר, אבל ברור כי הפגיעה ברכוש היא רק נדבך אחד בפרעות.

קשה לדמיין את הסבל שעברו יהודי גרמניה ואוסטריה. אחרי שנים של נישול הדרגתי ורדיפה (או במקרה של אוסטריה, השינוי הפתאומי לאחר כניסת הכוחות הגרמנים לפני האיחוד), עדיין נותר מקום אחד שבו היהודים יכלו ליהנות ממידה של אוטונומיה וביטחון – בביתם הפרטי. ההתקפות האלו חיללו את המקום הבטוח האחרון הזה והפכו את האנשים לפגיעים בצורה שלא ידעו עד כה. הדבר בולט במיוחד בתצלומים שהגיעו לאוסף התצלומים של ארכיון יד ושם בספטמבר 2022 ובהם רואים את ההתקפות כפי שצולמו על ידי צלם גרמני בערים נירנברג ופירט. התצלומים האלו הינם נדירים כיוון שרוב הדימויים המצולמים שיש כיום בארכיונים הינם של מבנים שעולים באש.

תיעוד מצד קורבנות יהודיים גם מעמיד את האלימות כאחד המאפיינים הטראומטיים ביותר במהלך ההתקפות. עדות אחת מיוחדת מדצמבר 1939 שנמצאת בארכיון יד ושם שופכת אור על ההתקפות זמן קצר יחסית לאחר שהתרחשו. הנס בלוק היה עורך דין ונוטריון יהודי מהעיר הנובר, שעלה לארץ ישראל לאחר שחרורו ממחנה בוכנוואלד. העדות שכתב היא ככל הנראה אחת מעדויות הניצולים המוקדמות ביותר שקיימים ביד ושם. בתיאור ההתקפות, עולה כי אחת מהחוויות הקשות ביותר הייתה ההיכרות האישית עם רבים מהמבצעים:

"הם היו אקדמאים צעירים, עורכי דין ורופאים. הם היו בנים של אנשי עסקים מכובדים, שלנצח יביישו את העם הגרמני. תמיד אזכור את סאנדר, הצורף שהחזיק בחנות שנגנבה מיהודים בשטיינטור שעל רחוב גיאורג. הוא פשוט שדד. אחד מהמנהיגים היה בנו של גבלהוף, הסוחר בעל החנות בפינת הרחובות גיאורג וגתה. הוא שדד את הרחוב שהייתה שייכת ליהודי זאלברג. חנות המתנות נשדדה באופן ממושך באותו הערב, ועכשיו היא הפכה לחנות כובעים של אביו...

... כשנעצרתי, אשתי רצה לרחוב כדי לראות מה קרה. ברגע זה, שני אנשי ס"ס נכנסו לבית וחיפשו בכל פינה, מלמעלה ללמטה. ל"זכותם" אגיד שלא שדדו כל דבר שראו, כפיש קרה בבתים אחרים, אבל הם כן לקחו מסמך שהיה על שולחן העבודה שלי. זה היה האישור שאוכל להמשיך לעבוד כנציג משפטי ליהודים, וקורות החיים שלי. חוץ מזה, הם לקחו את כל הכסף שמצאו, ושברו את קופת החיסכון של ילדיי. הם פרצו את הארון ולקחו קופסה שהכילה את הערבויות שלי. הם לקחו גם טבעת אודם שאבי נתן לאמי באירוסיהם."

בלוק תיאר גם את האלימות שהופנתה נגד היהודים שנעצרו:

"נלקחנו לאזור תחנת הרכבת של רחוב טיבולי. אנשי ס"ס צעירים עמדו שם. הם היכו בנו באלותיהם וצעקו לעברנו "לכו לפלשתינה" כשירדנו במדרגות"

לאחר שנעצר בהנובר הוא הועבר ברכבת לווימאר, ומשם באוטובוס לבוכנוואלד:

"...האוטובוסים נסעו לפנינו וכאן התרחשו דברים נוראיים. מפקדי הס"ס פקדו עלינו לעלות ומיד החלו להכות אותנו באלותיהם. רצתי מהר לתוך האוטובוס וראיתי כיצד הם מכים יהודים רבים בעודם על הרצפה. יכולתי לעזור למורה לויזון, שהוכה, לעלות על האוטובוס. הסוחר בן ה 72 הרמן בלומנטל, שנעצר עמי בהנובר, נפל וראשו נחבט בצידי האוטובוס. עכשיו היה לו פצע פתוח מעל אפיו ועיניו היו סגורות.  ד"ר ברקוביץ הוכה שוב ושוב למרות שפעמים רבות אמר להם שהוא נפצע קשה בחזית בזמן המלחמה. הם הכו בפרוטזה שלו."

בבוכנוואלד, הוא היה עד לרציחות:

"קרוב אליי היה אדם עם עצבים רופפים. הוא הגיע משלזיה. הוא החל לאבד את שפיותו וחזר על הסיפור שלו שוב ושוב. ככל הנראה הוא היה מנהל של חברה גדולה שעליה נאלץ לוותר בהוראה נאצית. הוא סיפר כיצד הוא הצליח להגיע להסדר בנוגע למחיר של העסק ותכולתו. נשאר לו רק להגיע להסדר עם הצוות והוא משוכנע שיכול היה להגיע להסדר גם איתם. הוא שוב ושוב סיפר זאת גם לאיש ס"ס שיכור שנכנס פנימה. האיש משלזיה איבד עשתונות. הוא היה משוכנע שאיש הס"ס בא לשמוע את סיפורו. את כל הסיפור הוא סיפר וסיכם באמרה: "אדום שארפפיהרר, אגיע להסכם עם הצוות שלי". איש הס"ס ניסה לדחוק אותו, ואז הוא התחיל לספר את הסיפור שוב. אתה איש הס"ס תפס אותו, זרק אותו מחוץ לצריף וירה בו שני כדורים. האיש המסכן. הוא איבד את שפיותו בגלל העסק שלו, עכשיו שכב שם מת."

ההיסטוריון וולף גרונר טען שהאלימות כנגד אנשים בבתיהם הפרטיים הייתה אחד הגורמים המרכזיים שהובילו להתאבדותם של יהודים רבים ושל הגירת רבים אחרים אל מחוץ לגרמניה, אבל חוויות אלו לעיתים רבות נשכחו (ראו פרק מספר 2).

לכן, כשעוסקים בפוגרומים של נובמבר, או כל מונח אחר המתייחס לאירוע, ראוי לשים דגש על החוויות האישיות האלו, ששופכות אור על האירועים בכללותם.