את ספרו "השוקעים והניצולים" פותח הסופר וניצול השואה פרימו לוי בתיאור הנוגע לחשש, למחשבה שעלתה בחלומותיהם של הרבה מהאסירים במחנות ונגעה בחוסר היכולת שלהם, לאחר המלחמה, לספר. ולא בגלל שהם לא ירצו, אלא בגלל שלא יאמינו להם.
וכך כותב לוי – "חיילי ה-SS השתעשעו בהטחת אזהרות ציניות באוזני האסירים: יהיה סופה של מלחמה זו כפי שיהיה, אנחנו המנצחים במלחמה נגדכם. איש מכם לא יישאר כדי להעיד. ואפילו יינצל מישהו, העולם לא יאמין לו... והיה אם תישאר הוכחה כלשהי ומישהו מכם ישרוד, יאמרו הבריות שהאירועים שאתם מספרים עליהם מפלצתיים יתר על המידה מכדי שאפשר יהיה להאמין להם. ויאמינו למי שמכחישים הכל: לנו ולא לכם.."
"אותה מחשבה בדיוק" - ממשיך לוי וכותב "עלתה, מה מוזר, בחלומות הלילה של האסירים הנואשים. כמעט כל שרידי הפליטה זוכרים בדבריהם בעל פה ובכתב, חלום חוזר ונשנה שחלמו בלילות השבי, משתנה בפרטיו אבל אחד במהותו – הנה הם שבים הביתה. בלהיטות ובהקלה הם מספרים את קורות יסוריהם באוזניו של אדם יקר ואין מאמינים להם. אדרבא, אפילו אין מקשיבים להם. בגירסא האופיינית ביותר (לאותו חלום) והקיצונית באכזריותה, פונה בן השיח והולך לדרכו בדממה".
עד כאן ציטוט מלוי אשר מתאר את החשש מחוסר האונים לספר.
את 'אושוויץ' - סמל ההשמדה התעשייתית – קשה לתאר באופן מילולי. אבל לא רק את אושוויץ המחנה אלא גם את מה שעבר על אותם יהודים ואחרים במהלך השואה, תקופה ששינתה באופן מהותי את המילים והמושגים הכי בסיסיים ואישיים עבור רובנו – אלהים, אדם, איש, אישה, ילדים, משפחה, יום הולדת, טוב ורע.
את הנקודה הזו – החשש והקושי מלספר, איך לבחור את המילים, למדתי במידה מסוימת, ככל שניתן לומר 'למדתי', משתיקתו של סבי.
סבי מצד אמי, יהודה לייב אונטרמן, שאת שמו אני נושא, בחר בשתיקה. הוא נפטר בשנת 1967, עלה לארץ כמעפיל ב–1947 ולא שיתף במאומה על חייו 'לפני'. לפני המלחמה, לפני השואה. ומה הכוונה לא שיתף במאומה - לא תאריך לידה, לא בית, כתובת, משפחה. כפי שאמרתי קודם – המושגים הכי בסיסיים עבור רובנו – לכאורה לא היו קיימים עבורו.
אחת הדוגמאות הממחישות עבורי את אותה שתיקה נוגעת בעובדה שאמי יודעת לספר כי על האמה שלו היה צרוב מספר. מספר אסיר מאושוויץ. אבל גם מספר זה לא הונצח על ידי המשפחה כשסבי נפטר. השתיקה הייתה כ"כ רועמת, שגם עדות זו – תהיה מזוויעה ככל שתהיה – לא תועדה. בבחינת 'והמשכיל בעת ההיא יידום'.
בשנים האחרונות הצלחנו במסע שעבר דרך תעודות, מסמכים, תמונות ועוד לחשוף נקודות ציון בחייו. אותו 'מסע', פיסי אבל גם נפשי, שעדיין לא הסתיים, מעלה אצלי כל הזמן שאלות רבות הנוגעות לא רק לחייו האישיים של סבי אלא גם לדברים גדולים יותר, כדוגמת אותה שתיקה, אשר בה ארצה לגעת במספר מילים (אוקסימורון).
גם מושג זה, השתיקה, השתנה. ולפחות בסיפור של סבי - לא מדובר בשתיקה אחת, אלא במספר שתיקות, שכל אחת מהן זועקת סיפור אחר.
שתיקה ראשונה – השתיקה הכי בסיסית. שתיקת בפה. כפשוטו.
בתחילתו של תהליך החיפוש, מצאנו דפי עד שסבי מסר בשנת 1957 ביד ושם. באותם דפים הונצחו אחותו (פסי) ובעלה יצחק, ילדיהם אפרים ומלכה וכן שני אחים של סבי אליעזר ושלמה. בנוסף - עיר הולדתם (וורשה) ומקום הרצחם (מיידנק).
שתיקה בפה - לא סיפר עליהם מאומה, אבל בכל זאת בחר להנציחם בעדות, לקונית ככל שתהיה, בכתב.
שתיקה שנייה – שתיקת המחיקה
החיים מתחלקים לשניים – לפני, אחרי. החיים שלפני השואה – אינם קיימים עוד. נמחקו.
במהלך החיפוש נחשפנו לשמותיהם המלאים של הורי סבי (מלה ומרדכי-מנחם), תאריכי לידתם ופטירתם ואף מצאנו את המצבות שלהם בבית העלמין בוורשה. בחודשים האחרונים אף גילינו מצבה נוספת אשר על פי הכיתוב שעליה מדובר בסבירות גבוהה באח נוסף של סבי, משה-נתן אונטרמן. כולם נפטרו לפני המלחמה, לא נרצחו, לא מתו בגטאות ועדיין לא הונצחו ע"י סבי, לא בדפי העד (שהרי אלו הוקדשו לנרצחים) אבל גם לא באופן אחר. שתיקה שמוחקת את העבר. היו חיים 'לפני', ויש חיים 'אחרי'. שני יקומים שלא נפגשים ולא ניתן לגשר ביניהם.
והשתיקה שלישית – אולי השתיקה ה'רועמת' ביותר, 'שתיקת ההכחשה וההדחקה' -
שתיקה שלא מסוגלת לבטא את הכאב, להנציח אותו, להודות בו.
שתיקה זו מתייחסת לאשתו הראשונה של סבי, חיה הלנה פלדשטיין, בתם (מנישואים ראשונים של חיה) לושייה-קרולינה ובת משותפת – רות, רותי אונטרמן. הן לא הונצחו מעולם על ידו, ועל אודותן למדנו רק בשנתיים האחרונות מעוד תעודה ועוד מסמך.
עפ"י אחד המסמכים, הן נשלחו מגטו קרקוב בתאריך 28/12/1942 - כ' בטבת התש"ג. יום לפני יום הולדתה של אשתו הראשונה, חיה הלנה - 29/12/1898.
שתיקה זו מבטאת את גודל הכאב. הדחקה. שהרי אם לא נכתוב עליהן, אם לא ננציח את מותן, אם לא נדבר על זה, אולי זה לא קרה?
אחד הדברים המרגשים שמצאנו זה בן משפחה מאותם שנים שכן שרד. זאב–וילק פלדשטיין, בנה של חיה מנישואיה הראשונים. זאב, מניצולי שינדלר, הגיע לארץ, הקים משפחה וסיפר. גם על סבי. אמנם לא יותר מדי, אבל בכל זאת משהו. זאב נפטר ב–1985 אולם הצלחנו למצוא ולהיפגש עם ילדיו ומשפחתו. מלבד ההתרגשות הגדולה, אחת השאלות הבלתי פתורות שנשארו באוויר גם עבורנו וגם עבורם – האם סבי וזאב המשיכו להיפגש לאחר הגעתם לארץ? מדובר באב ובנו החורג אמנם, אבל עדיין. שניים שהיו חלק מאותה משפחה 'לפני'. לפני השואה. אפילו משפחתו של זאב, שכן שמעה על סבי, לא ידעו על מפגשים מעין אלו לאחר תום המלחמה.
ואולי זהו המשך ביטויה של אותה שתיקה. נפגשו או לא, חוסר היכולת של שניהם להעביר לאחרים, לנו, את משמעות הקשר הזה. מה זה מעורר, מזכיר, מכאיב.
בשנים האחרונות אני מספר את הסיפור הנוגע לחיפוש אחר עברו של סבי. באחת הפעמים נשאלתי מדוע אני בוחר להפר את שתיקתו, שכן הוא בחר להחריש. השאלה אכן במקומה, וייתכן ואני אף חוטא לרצונו. אבל לפחות התחושות – הן שלי בעקבות הסיפור ובעיקר התחושות המגיעות מאלו ששומעים את הדברים – מבטאות הבנה שזהו המעט שאנחנו יכולים להחזיר להם.
לקחו מהם את כל מה שעבורנו הוא הכי בסיסי ויומיומי. ובסיפור זה, הצלחנו להחזיר לפחות לסבי ומשפחתו את ימי ההולדת (מתועדים כולם על גבי אחד המסמכים שמצאנו), כתובות שונות והמרגש מכל – תמונות. תמונות 'מלפני'. לחלץ תווי פניהם – כפשוטו.
ביום השואה 2021, שנת המאה ועשרים להולדת סבי, פרסמתי פוסט קצר ובו העלתי את תמונות המשפחה – סבי, אשתו חיה וילדיהם – זאב, לושיה ורותי. כל התמונות 'מאז'. כתבתי שאני מדמיין שתמונה כזו הייתה תלויה גם אצלם בבית, כנראה עם מסגרת יפה. ועכשיו היא מונצחת כאן, לתמיד.
הכותרת שנתתי לסיפור, בה אני פותח כשאני מספר את הדברים, הינה פרפרזה משיר של יהודה עמיחי – "שכולם יזכרו, כדי שאוכל לנוח".
עבורי, זוהי חובה. לזכור ולהנציח את מה שהם לא הצליחו לבטא בכאבם.
להזכיר, כדבריו של בנימין פונדן שנרצח באושוויץ – "זכרו רק כי הייתי חף מפשע וכי כמוכם, בני תמותה של יום זה, גם לי היו פנים של זעם ושמחה ורחמים. פשוט מאוד, פנים של בן אדם".
המחבר סיפר את הסיפור גם לרדיו תל אביב בעבר, ההקלטה כאן.
אודי מלר הוא מדריך ביד ושם.
