בימים אלה פועל יד ושם להרחבת פעילותו בתחום הנצחת זיכרון השואה גם באמצעות ייזום ועידוד יצירה חדשה ומתחדשת בתחומי התרבות. במסגרת פעילות זו, יד ושם משיק הפרויקט מיוחד עם אחד היוצרים הבולטים בישראל שולי רנד- חידוש לשיר "אני מאמין" בשילוב קליפ שצולם ביד ושם. העיבוד החדש לשיר נוצר לציון יום הקדיש הכללי.
יד ושם, הארגון המוביל בישראל להנצחת זיכרון השואה, יוזם מספר פרויקטים המחברים בין עולם התרבות להנצחת השואה, מתוך הבנה כי תרבות ככלל ומוזיקה בפרט מחברות בין אנשים. את פרויקט חידוש הביצוע לשיר "אני מאמין" נבחר להוביל שולי רנד, אחד היוצרים המשפיעים בתרבות הישראלית, הן בשל היותו אמן מוביל מבחינה מוזיקלית, והן הודות ליכולתו לחבר בין קהלים שונים. השיר "אני מאמין", הנו גלגול של ניגון העובר בקרב העם היהודי במשך דורות ומהווה בין היצירות הבולטות המעבירה מסרים של עוצמה, תקווה ואופטימיות, ולמעשה מקבלת משמעות נוספת היום יותר מתמיד.
הביצוע החדש יוצא לאור לקראת יום הקדיש הכללי, עשרה בטבת, יום לזכר נפטרים ונרצחים שיום פטירתם לא נודע ביניהם קורבנות השואה. על פי סיפור שהשתמר בתרבות העממית היצירה "אני מאמין" הולחנה על ידי עזריאל דוד פסטג שהיה חזן בוורשה לפני המלחמה. בשנת 1942 גורש פסטג עם משפחתו אל טרבלינקה, ובעודו בקרון המוות המחניק והצפוף החל לפזם נעימה חרישית למילים "אני מאמין בביאת המשיח". הוא הצליח לסחוף אחריו את יושבי הקרון וביקש, כמעין צוואה אחרונה, שמי שישרוד יעביר הלאה את הניגון לרב של הקהילה בניו יורק. אחד היהודים בקרון הצליח לקפוץ מהרכבת הנוסעת, רשם את התווים ושלח אותם יחד עם הסיפור לניו יורק וכך למעשה התפרסם הלחן המפורסם והמוכר של השיר. בה בעת נראה כי הניגון העממי נפוץ בגטו ורשה, יוחס בדיעבד לפסטג והפך לימים למזוהה עם אמונה בימי השואה
( ע"פ מחקרה של ההיסטוריונית, מיכל שאול, הסיפור החסידי שלפיו, פסטג הלחין את הניגון בזמן הנסיעה ברכבת המוות לטרבלינקה הוא מיתוס ואת נימוקיה היא כותבת במאמר המצורף שפורסם "בשביל הזיכרון" בהוצאת יד ושם עמ' 9 )
