"גדלתי במשפחה נורמטיבית למדי – אימא וחמישה אחים ואחיות - אך באווירה של שנאת זרים. אחי הגדול היה חבר בתנועה הנאֵו-נאצית, אמי שנאה זרים, סבי היה נאצי בשנות ה 40- של המאה הקודמת. זה הסיפור המשפחתי שלי".
כך נזכר פטר סונדין, משתתף בהשתלמות למחנכים שוודים שנערכה בעת האחרונה ביד ושם. סונדין הוא אחד מ 25- מורים שהגיעו להר הזיכרון כדי ללמוד יותר על השואה ולרכוש כלים יעילים לחינוך בני הנוער השוודים כך שיבינו את המשמעות שלה היום.
סונדין היה מעורב בפעילות נאֵו-נאצית בעיר מגוריו כבר בגיל 14 ופרש בסופו של דבר מן התנועה הנאֵו-נאצית לאחר שהשתתף בתקיפה אלימה במיוחד של נער מהגר. ב-2012 פגש את קריסטר מטסון – מנהיג שוודי ידוע שעבד עם מנהיגים נאֵו-נאצים לשעבר ב 20- השנים האחרונות ועומד כיום בראש ”פרויקט הסובלנות” השוודי המחנך מורים ותלמידים ומראה להם מהן הסכנות של השנאה ושנאת הזרים. סונדין סיפר על עצמו למטסון והחל לעבוד עם נוער המקושר לתנועות המטיפות לשנאת זרים. ”כבר הייתי פעמיים בפולין, וכעת אני כאן בישראל ביד ושם כי אני חש שזה החינוך הטוב ביותר בנושא השואה שאוכל להשיג".
בכל שנה אלפי מחנכים ומנהיגי קהילות מכל העולם הדוגלים בסובלנות מגיעים ליד ושם כדי להשתתף בסמינרים. הם באים כדי לספוג את הגישה הייחודית של יד ושם להוראת השואה, ובחזרתם לארצות מוצאם משתמשים בכלים שרכשו. כמו כן, במסגרת הסכמים רשמיים של יד ושם עם עשרות מדינות, הן שולחות את מוריהן לישראל להשתתף בקורסי ההוראה החשובים האלה.
מכיוון שלשוודיה היה תפקיד שולי למדי במלחמת העולם השנייה, במשך עשרות שנים לאחר המלחמה קיבל הציבור הרחב בשוודיה מידע מועט בלבד על השואה. בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כשביקשה שוודיה להצטרף לאיחוד האירופי והתנועה הנציונל-סוציאליסטית הפשיסטית התחזקה, הבינה ממשלת שוודיה שעליה לנקוט יוזמה ולעשות מעשה בתחום הוראת השואה. ואכן ב-1998 הקים ראש ממשלת שוודיה גוראן פרסון את ”הפורום להיסטוריה חיה” והחל לעודד חינוך בנושא השואה בשוודיה ובכל העולם.
אך בכך לא היה די. מספר הנאֵו-נאצים הלך וגדל, במיוחד אצל בני הנוער. הכחשת השואה, אידאולוגיות ומעשים גזעניים ורוויים שנאת זרים תפסו מקום של ממש בקרבם. לאחר הרצח המחריד של נער צ’כי מהגר ב-1995, נולד ”פרויקט הסובלנות” כדי לזהות את בני הנוער הנוטים למעורבות בתנועות הפשיסטיות, לפעול בקרבם ולנסות לחולל שינוי בגישתם.
קימי אלן, משתתף אחר בהשתלמות למחנכים שוודים ונאֵו-נאצי בעברו, הגיע ליד ושם בגלל סיפורו האישי המורכב. אלן היה מעורב בתרבות האלכוהול והסמים של החברה הנאֵו-נאצית, דגל באלימות ובמאבק ב”קומוניסטים” ובמהגרים ואף עמד להצטרף להנהגת התנועה הנאֵו-נאצית. בבית הספר הכחיש את השואה וסיפר למוריו שאינו מאמין שהתרחשה שהרי היהודים והתרבות היהודית הם האויבים הגדולים ביותר של הנציונל-סוציאליסטים.
אלן החל להתקרב ל”פרויקט הסובלנות” לאחר שביקר בבית קברות יהודי בעיירה קרלסטאד. 500 נשים יהודיות הובאו לשם אחרי המלחמה כדי להחלים, והנשים שלא שרדו נקברו בבית הקברות במקום. כאשר ביקר במקום בפעם הראשונה, היה אלן משוכנע ששום יהודי אינו קבור שם. אולם בביקורו השני במקום, בהדרכתו של מטסון, עמד על טעותו, למד מידע חדש ומתוך כך הבין שהוא מעוניין לא רק לדעת עוד על השואה אלא גם להבין למה ואיך היא קרתה. אלן שואב את השראתו במיוחד משמיעת עדויות ניצולים ביד ושם. ”בעבודתי עם אנשים צעירים, השימוש בסיפורים שמספרים הניצולים עצמם הוא האמצעי שבכוחו להחיות את ההיסטוריה ולעורר אהדה לקורבנות".
הלנה הרמנסון, מורה למדעי החברה, מסכימה לדבריו. ”מורים שוודים מחויבים ללמוד על אירועים של רצח עם, ובמיוחד על השואה. אולם המורים השוודים זקוקים להדרכה כיצד ללמד על השואה. על התלמידים לראות בהיסטוריה תהליך מתמשך, ללמוד מן העבר ולראות את האנשים שמאחורי הסיפורים. כך יבינו שבכוחם לשנות את החלטותיהם".
המורה להיסטוריה אולה פלנגארד עוסק בהוראת השואה מאז 2001 ורצה מאוד להגיע ליד ושם כדי להבין לעומק את אירועי השואה וללמוד את הגישות הדידקטיות של יד ושם להוראת השואה. "בלי ידע מעמיק על השואה לא נוכל להתעמת עם הנאֵו-נאציזם. ידע שטחי עלול להיות הרה אסון. שימור זיכרון השואה נוכח כל כך ביד ושם וברמה גבוהה כל כך [...] שומה עלינו לעבור מחינוך לינארי לחינוך שעוסק במה שקרה לפני השואה ואחריה – להעניק פרספקטיבה רחבה יותר על השואה. השואה לא הייתה רק, או בעיקר, מה שהתחולל במחנות. היא סיפור על החלל שנפער באירופה ושעלינו לגלות- שישה מיליון איש.
"אי אפשר להיות מורה אירופי ולא לרצות ללמד על השואה ולהמחיש לתלמידים שלך כיצד ערכיה של אירופה נטחנו עד דק. לא די להעריך את מה שאבד - עלינו להבין שמאחורי החלל הזה יש בני אדם בדיוק כמונו. אם אתה רוצה להבין מה פירוש להיות בן אדם, עליך לבקר ביד ושם".