השפעת היחסים האישיים לפני המלחמה
"מאזינים לשידור מאנגליה. הודיעו שכל מי שיציל אפילו יהודי אחד יכול לחשב את עצמו כלוחם התנגדות... אני מספר לסדולס על הקריאה הזאת. הוא עונה שקיבל אותנו בלי שום קריאה, לא לשם כבוד או כסף, אלא פשוט כי הוא מאמין שכך צריך לעשות".
מיומנו של קלמן לינקימר שניצל בידי רוברט סדולס.
רוברט סדולס
רוברט סדולס, ימאי ומתאגרף לשעבר מהעיר לייפאיה שבלטביה, שירת בתור אב בית (מטאטא רחובות ומפעיל הסקות) בבניין בו התגורר עם אשתו ושתי בנותיו. עוד לפני המלחמה היה ביחסי ידידות עם דוד זיבצון, שכנו היהודי מאותו הבניין.
לאחר הכיבוש הגרמני של העיר ב-29 ביוני 1941 והרצח ההמוני של היהודים שהחל מיד לאחריו, הציע סדולס לשכן שלו עזרה במידה ויהיה צורך ממשי בכך. ביולי 1942 מצאה עצמה משפחת זיבצון בין כותלי הגטו. באוקטובר 1943, כאשר התפשטו ברחבי הגטו השמועות על חיסולו הקרב ובא, החליטו דוד ואשתו חני לברוח. בני הזוג ושני חבריהם קיבלו מקלט במרתףשל משפחת סדולס.
במהלך שנת 1944 קלטה משפחת סדולס מספר פליטים יהודים נוספים וביניהם גם ריבה זיבצון, קרובת המשפחה של דוד. את בתה הקטנה עדה, בת השלוש, לא העז סדולס להכניס למרתף מחשש שנוכחותה עלולה להסגיר את כל המסתתרים. לבקשתו של סדולס נלקחה הילדה לביתה של מכרה – אלמנה גרמניה בשם אוטיליה שימלפפנינג.
על מנת לכלכל ולהאכיל כמות כה רבה של אנשים התחיל סדולס לקבל הזמנות לתיקון מכשירים ביתיים, והקים במרתף ביתו מעבדת תיקונים. היהודים המסתתרים לקחו גם הם חלק פעיל בתיקון המכשירים.
ב-10 במרץ 1945, חודשיים בלבד לפני שחרור העיר, נהרג רוברט סדולס מרסיס פצצת אוויר. על אף האבל הכבד שפקד אותה, המשיכה אשתו יוהנה לדאוג לאחד עשר היהודים המסתתרים בביתה ובסופו של דבר כולם ניצלו.
בהחלטתו להציל את היהודים פעל רוברט סדולס מתוך תחושת ידידות כלפי הנרדפים.
חוקרים מציינים את היחסים ההדדיים בין הצדדים לפני המלחמה – הכרות, ידידות, עבודה משותפת, שותפות עסקית – כאחד המניעים המשמעותיים ביותר במעשי המצילים. עם זאת, לעתים קרובות נצפו גם מנגנונים הפוכים. כך לדוגמא סיפורה של ז'נה ארשנסקי, יהודיה אשר נמלטה מגטו חרקוב וביקשה מקלט אצל משפחת חברתה הקרובה מהתקופה שלפני המלחמה. המכרים הקרובים גירשו את ז'נה בעודה עומדת על סף ביתם, והיא נאלצה להסתתר אצל מכרים רחוקים – משפחת בוגאנצ'ה.
משפחת בוגאנצ'ה
משפחת בוגאנצ'ה נתנה מקלט לז'נה ארשנסקי לאחר שברחה מגטו חרקוב וגורשה מפתח ביתה של משפחת חברתה הטובה ביותר. מאוחר יותר, קיבלה משפחת בוגאנצ'ה לחיקה גם את אחותה של ז'נה, פרינה.
אולגה גלושקובה
מסוף 1941 עד שחרור העיר ביוני 1944 הסתירה אולגה את אנה בביתה. לאחר המלחמה הייתה אולגה מרותקת למיטתה עד מותה בשנת 1961, ובכל השנים הללו טיפלה בה אנה במסירות.
"את לא הולכת לשום מקום. מה שיקרה לך – יקרה גם לי. את נשארת!"
אולגה גלושקובה