לפי קריאת הלב

האלמנה אונה לאוציאביצ'נה התגוררה בטלז (טלשאי) שבליטא עם שני ילדיה הבוגרים, פראנאס ויידביגה. הם הכירו את משפחת גורביץ' היהודית שהייתה בעלת שם בעירם. לאחר כיבוש טלז ב-25 ביוני 1941 אב המשפחה חיים גורביץ' ובעלה הראשון של בתו רותה נרצחו, ואילו אלמנתו רוזה - יחד עם ילדיהם: רותה בת ה-20 ויעקוב בן ה-15 - נשלחו לגטו. רותה עבדה במוזיאון ההיסטוריה המקומית מחוץ לגטו, מה שאפשר לה ליצור קשר עם פראנאס אשר העריץ אותה זה מכבר ופיתח רגשות כלפיה. פראנאס הביא את רותה אל ביתו ואמו אונה הסכימה להסתיר אותה. במרץ 1942 רותה ופראנאס התחתנו. רותה קבלה מסמכים עם שם ליטאי חדש והזוג הצעיר עבר לעיר לאיז'ובה, שם נולד בנם טלספוראס. את התינוק לקחה אונה אל ביתה.
בדצמבר 1941, בזמן חיסול הגטו בטלז, הצליחו רוזה גורביץ' ובנה יעקוב לברוח. לאחר שעברו ממקום למקום החליטו האם ובנה שבנפרד יצליחו למצוא מקום מסתור טוב יותר. יעקוב המשיך בנדודיו ואילו רוזה הגיעה לביתה של אונה שנתנה לה מחסה. שם גם פגשה רוזה את נכדה התינוק. רותה ופראנאס גרו בלאיז'ובה כשנתיים. ערב השחרור, בשנת 1944, זיהה את רותה ברחוב בחור שלמד אתה בבית ספר וירה בה ובפראנאס למוות במקום.  
לאחר מותה של רוזה בשנת 1948 גידלו את טלספוראס הסבתא הליטאית אונה, הדודה הליטאית יידבידה והדוד היהודי יעקוב.
 

בווילנה שלפני המלחמה התגוררה משפחת קורבליקוב - נוצרים אדוקי האמונה הישנה. בבית התגוררו: האם יבדוקיה חרלמפייבנה ושני ילדיה הבוגרים: מקר ופטיניה, אשתו היהודיה של מקר - בלומה טרוצקי ובנם איליה. עם תחילת הכיבוש הגרמני הפך מקר הקומוניסטי ללוחם מחתרת, ובהמשך שימש כקשר ללוחמי ההתנגדות בגטו וילנה. בלומה הסתתרה עם התינוק אצל חמותה ולאחר מכן השאירה את הילד אצלה והצטרפה להוריה. בסוף 1941 נספתה יחד אתם בפונאר.
באפריל 1943 הבריח מקר מהגטו את בתיה קוברסקיה עם בנה סרגיי בן ארבעת החודשים. מקר הפעיל את קשריו עם המחתרת והצליח להעביר את בתיה ליחידת הפרטיזנים הסובייטית ביער נרוצ'נסק, ואת התינוק הביא אל אמו. אם הילד שהצטרפה לפרטיזנים נפלה בשנת 1943. באותה שנה גילו הגרמנים את הרשת המחתרתית שפעלה בווילנה וכל חבריה, ביניהם מקר, נעצרו והוצאו להורג.
למרות היגון הקשה שפקד את המשפחה הצליחו יבדוקיה ופטיניה למצוא כוחות לשמור על שני הבנים ולגדלם.
 

הסתרתם של יהודים על ידי קרוביהם הלא-יהודיים הייתה אחת מצורות ההצלה הנפוצות בשטחי ברית המועצות הכבושים. לעתים ארגנו האנשים מסתור לקרוביהם אצל חברים או קרובי משפחה אחרים. למרבה הצער התרחשו גם מקרים הפוכים, בהם גירשו בני משפחה את קרוביהם היהודיים ואז הסגירו אותם:

"כשהתקרבתי לכפר ראיתי המון אנשים. הלכתי עוד כמה צעדים וראיתי את מרוסיה כשהיא תלויה מהמשקוף. עליה היה תלוי שלט: "בולשביקית וז'ידית". מאוחר יותר התברר שמי שהסגיר אותה היה חמה - סרדוקוב."
מתוך עדותה של נינה מוגילבסקי, "הספר השחור הלא ידוע", 1993, ע' 215