לפי קריאת הלב

טרם המלחמה התגוררה משפחת וייס – מאיר, גניה וילדיהם אהרון, מילה ושבח - בעיר בוריסלב שבמחוז לבוב.
ב-22 ביוני 1941, תקפה גרמניה את ברית המועצות, וב-1 ביולי התרחש בבוריסלב פוגרום אשר במהלכו הסתירו יוליה ורומן שצ'פניוק האוקראינים את שכניהם – משפחת וייס. בחודש אוגוסט הוקם בבוריסלב גטו אליו הוכנסו גם בני משפחת וייס. על מנת שביתם לא ייפול בידי זרים השאירו אותו למשפחת שצ'פניוק. כאשר החלה אקציה נוספת באוקטובר 1942 ברחה משפחת וייס מהגטו בתקווה להגיע אל ביתה של משפחת שצ'פניוק. בתוך אנדרלמוסיית המנוסה התפצלו בני המשפחה: גניה וילדיה הקטנים הסתתרו במשך מספר ימים אצל בני הזוג אנה ומיכאל גורל, קתולים פולניים, ואילו מאיר ואהרון הוסתרו על ידי משפחת שצ'פניוק. לאחר מספר ימים צורפו גם שאר בני משפחת וייס וכן אחותה ואחיינה של גניה. דבר הימצאותם של היהודים בבית הוסתר באופן שיטתי, גם מעיני יוזק, בנה של יוליה - בעלת הבית, כיוון שהוא שירת במשטרת העזר האוקראינית שייסדו הגרמנים.
באפריל 1943 עברו המסתתרים למרתף מוסווה היטב בבית הסמוך בו פעל גן ילדים, ושם  נשארו עד שחרור העיר בקיץ 1944.
לאחר השחרור ביקשה יוליה ממשפחת וייס עזרה בהסתרת בנה יוזק, השוטר האוקראיני לשעבר, מהשלטונות הסובייטיים. גניה וייס הסכימה, ואמרה שבתור אם היא יכולה להבין את רגשותיה של יוליה. לאחר שהשיגו לו מסמכים מזויפים הצליח יוזק לברוח לפולין.
חשוב לציין כי אנשים שחיו לאורך שנות השואה בתחושה תמידית של פחד מהתגלות ורצח ותקוותם היחידה הייתה תלויה באנשים שיהיו מוכנים לסכן את עצמם ואת חיי משפחתם למען הצלתם - הרגישו לאחר המלחמה צורך להודות למציליהם ולהשיב טובה תחת טובה. דוגמאות לכך אנו רואים בסיפורים המובאים כאן.
 

מרתה ליילודרה, בעלת משק חקלאי גדול ובעלת קשרים לארגון בעלי קרקעות לטביים-לאומניים אשר פעל טרם המלחמה, הסתירה בחוות הבודדים שלה את לוחם המחתרת היהודי מגטו ריגה, סולומון וסטרמן. לאחר המלחמה העיד סולומון לטובתה של מרתה; עדות זו הצילה אותה מגירוש לסיביר.