הלל זיידמן על הגירושים מגטו ורשה

והנה נוהרים המונים אל האומשלאגפלץ. אולי, משלים האנשים את עצמם בתקווה, אין זו אלא העברה ממקום למקום, מזרחה. ויהודים רבים הגיחו ממחבואיהם, לאחר שהגיעו לסוף כוחותיהם הגופניים והנפשיים. לא יכלו להחזיק מעמד עוד..
אני פוגש ברחוב אחד ממכרי. הוא עומס ילקוט על כתפו, מוביל בידיו שני ילדים, נער ונערה. אני מסתכל בילדים, פניהם פני שלדים. ידים צנומות ודקות כמקלות, רק עיניים לוהטות. עיניים שחורות, עמוקות של ילדי ישראל. אין הם מדברים, אינם בוכים, אינם מתאוננים. אך מבינים הם את הכל. את זאת אפשר לקרוא מתוך מבטי עיניהם..
- זה שלשה ימים שלא בא כזית לחם אל פינו, ואף לא טיפת מרק, מסביר לי האב האומלל. החלטתי, אפוא, לנסוע.
- לנסוע, לאן לנסוע? שואל אני מתוך השתוממות. הרי אני יודע שאנו סגורים ומסוגרים.
- עם כולם אסע, אל האומשלגפלץ, עונה לי הוא. אני מתחיל לדבר על לבו, אולי יימלך בדעתו. אני שואל אותו היכן אשתו ושני ילדיו האחרים.
- הם כבר "שם", מצביע הוא. נחטפו בשבוע שעבר. עתה נהיה כולנו יחד. אין לי עוד כוח לסבול, אין לי כוח לראות בצערם של התינוקות, ודמעות מתגלגלות על לחיו.
והנה ניגש ר' זישא פרידמן, אחד המפורסמים שבין המנהיגים הדתיים בפולין. מכרי ניגש אליו, רוצה הוא להיפרד ממנו. רוצה לשמוע מילה. ר' זישה עומד, המום צער, אילם, לוחץ בכוח את ידו של האומלל, והלה הולך לו מיד בצעדי חיפזון, כאילו אץ לקבל את 3 הק"ג לחם וק"ג ריבה, כלומר: אל המוות.