מיומנו של הנער יצחק רודאשבסקי על המחבוא בזמן האקציה בגיטו וילנה

יורד ערב חסר מנוחה, הסמטאות מלאות אנשים. בעלי התעודות הצהובות [תעודות עבודה] מתייצבים לרישום. כל מי שיכול מסתתר. נעשתה אקטואלית המלה "מאלינה" — מחבוא. להתחבא! להיטמן בתוך מרתף בעליית גג, להציל את החיים ...
דיירי הבית הולכים למחבוא, אנחנו הולכים איתם [...] מקומה לקומה מוליכות מדרגות. המדרגות מן הקומה הראשונה לשנייה הוסרו והפתח נחסם בקרשים. [...] לתוך המחבוא נכנסים דרך חור שבקיר הדירה הגובלת בקומה העליונה של המחבוא. החור מוסתר מלאכת מחשבת בארון מטבח. דופן אחד של הארון הוא גם פשפש לחור. ליד החור מקימים מתרס של אבנים. הדירה שדרכה נכנסים לתוך המחבוא נמצאת ליד הדירה שלנו. חבורות קטנות של אנשים עם חבילות הולכות לשם. עד מהרה זוחלים גם אנחנו דרך חור המחבוא. בשתי קומותיו של המחבוא נתאספו אנשים רבים. כצללים הם חומקים לאור הנר סביב קירות המרתף הקרים החשופים. לידם המחבוא כולו רוחש במלמול חסר מנוחה, כל גוש האנשים הכלואים. כל אחד מתחיל להסתדר בפינות על המדרגות [...]
אנחנו כמו חיות המוקפות ציידים. ציידים מכל עבר. מתחתינו, מעלינו, מן הצדדים. מנעולים מנופצים דופקים, דלתות חורקות, גרזנים, דקרים. אני חש בשונא תחת הקרשים שעליהם אני עומד. אור של נורת חשמל חודר דרך הסדקים. דופקים שם, שוברים, קורעים. מיד מגיע קול ההתקפה מצד אחר. פתאום פרץ ילד בבכי אי־שם למעלה. אנקה נואשת פורצת מפי כולם. אנחנו אבודים. בייאוש תוחבים סוכר לפיו של הילד, אך זה אינו מועיל. מכסים אותו בכרים. אמו של הילד בוכה. אנשים קוראים בחרדה פראית: לחנוק את הילד. קולו של הילד גובר. הליטאים הולמים חזק יותר בקירות אולם בהדרגה נרגע הכול מעצמו. אנחנו מבינים שהם הסתלקו. אחר־כך שמענו פתאום קול מצדו השני של המחבוא: אתם משוחררים. הלב הלם בשמחה כה רבה: אני נשארתי!