כשני שלישים מהפליטים והעקורים היהודים ששהו על אדמת איטליה אחרי המלחמה, כ-50,000 נפש, הגיעו לישראל; השליש הנותר היגר לארצות הברית, אוסטרליה ומדינות אמריקה הלטינית. אלפים בודדים נשארו באיטליה.
לאחר המלחמה היתה איטליה נתונה לפיקוח צבאי של בעלות הברית, בפרט של בריטניה. הרשויות הבריטיות לחצו על ממשלת איטליה לא לאפשר כניסתם של גלי הפליטים לתחום איטליה ולא להתיר את עלייתם לארץ ישראל של פליטים ששהו בתחומי איטליה. כדי לאפשר את כניסתם הבלתי רשמית של עשרות אלפי פליטים לאיטליה, את ישיבתם באיטליה ואת ההכנות ליציאתם הלא חוקית לארץ ישראל, נדרשו מגעים עם הרשויות האיטלקיות השונות - מבלי לסבך אותן עם הבריטים. רפאלה קנטוני שמונה לנשיא הקהילות היהודיות באיטליה סייע רבות בתחום זה והיה בקשר הדוק עם יהודה ארזי ועדה סרני, מראשי המוסד לעליה ב' שהגיעו לאיטליה. הרשויות האיטלקיות נקטו מדיניות של עצימת עיניים.
רשת הבריחה וההעפלה התרחבה חיש מהר. פליטים יהודים זרמו מכל רחבי אירופה, ברכב וברגל, בכל שעות היום והלילה ובכל תנאי מזג אוויר, כשיעדם איטליה. "המרכז לגולה" יצר קשר עם מרכזים יהודיים במדינות אירופה בהם התרכזו שיירות הפליטים, קבע עם כל מרכז מועד לחציית הגבול ותאם מעבר לנקודות ריכוז בקיבוצים ובמחנות הפליטים באיטליה, עד שיגיע זמנם של הפליטים לעלות לספינות המעפילים.
על תעשיית הזיופים של דרכוני נוסעים לארץ ישראל מספר מרדכי בראון:
הייתי צריך לעשות חותמות, והיה צריך גם להחליף את התמונה... על התמונה יש חתיכת חותמת, אז הייתי צריך להתאים בדיוק את המיקום של החותמת... אלה היו דרכונים מפלשתינה, של פולנים, הולנדים ואנגלים... אנחנו ניהלנו שם את העניין כמו בקונסוליה. כל מי שבא לבסיס היה ממלא טופס... גייסו גם סטודנטים לאמנות למלא ולזייף את כתב היד של הפקידים... היתה רק בעיה כשקיבלנו, נניח, הרבה דרכונים פולנים, אז הם [הסטודנטים] לא ידעו פולנית, ולכן קרה שלפעמים הם הזיזו שורה, ויצא שהוא [הפליט שקיבל תעודה] היה בגובה בלונדיני ועם שיער כחול...
על המסע לארץ ישראל סיפר יצחק קליין, מילדי סלבינו:
המטרה - עולים ארצה. מקימים קיבוץ, בונים את המדינה... אנחנו מגשימים את החלום בסופו של דבר... הביאו אותנו אל שפת הים, לשם היתה צריכה להגיע אניית מעפילים לאסוף אותנו ואז כנראה שהעסק התגלה על ידי האנגלים ולקחו אותנו משם... למטאפונטו, על יד בארי. שם היו כבר המון ניצולי שואה שחיכו להגיע ארצה... אנחנו היינו איזה 70 ילדים מסלבינו עם המדריך שלנו ישעיהו פלמהולץ שהיה מבוגר מהנערים הכי גדולים בשנתיים-שלוש... אחרי כמה זמן הגיעה האנייה חיים ארלוזורוב. בלילה העלו את העולים ואנחנו שוב נשארנו למטה... לובה אליאב היה מפקד האנייה והוא החליט להעלות אותנו על הסיפון. עלינו כשהאנייה כמעט התנתקה... ההפלגה היתה מאוד קשה. היתה צפיפות נוראית... לא הגענו ארצה בסופו של דבר, הגענו ל[מחנות המעצר של הבריטים ב]קפריסין.