בצפון איטליה, ליד הכפר סלבינו, התקיים במשך שלוש שנים מעון חינוכי בתנאי פנימייה בהנהלת חיילים ארצישראליים. היה זה בית לכ-800 ילדים ובני נוער יהודים משארית הפליטה. הם הגיעו מכל רחבי אירופה, מהמחנות, מהיערות, ממקומות המסתור ומהמנזרים בהם שהו. הבית ששמו "שזופולי" שימש במהלך המלחמה בית נופש לנוער איטלקי פשיסטי.
על הימים הראשונים בסלבינו סיפר שמואל שילה שהיה בן 16, מבוגר ורציני מכפי גילו, כשהגיע למקום:
אחרי שבועיים גם אני התחלתי לזרוק כריות, וגם אני התחלתי לרקוד עם בנות, וגם אני התחלתי לשחק כדורגל... זה לקח שבועיים, לא יותר, וחזרנו לגיל שלנו. אני חושב שאחד הדברים הגדולים של סלבינו... שהבית הזה - לתקופה המסוימת שהיינו שם, איזה שנה ומשהו - החזיר לנו את הנעורים... סלבינו היתה מושבה של ארץ ישראל. נכון שדיברנו בפולנית, או ביידיש, או בהונגרית, אבל חיי התרבות היו בעברית.
בראש הבית עמד משה זעירי, חבר קבוצת שילר, חייל ארצישראלי בצבא הבריטי מפלוגת ההנדסה 745 שזכתה לכינוי "פלוגת סולל בונה". הילדים היו בגילים 4 עד 17, רבים מהם יתומים. הילדים הבוגרים טיפלו בקטנים. בחודשים הראשונים היה מחסור במזון, ועל כן הגיע מזון נוסף מהמנות שהקציב האונרר"א ומהמזון שהפרישו לילדים ממנותיהם של חיילי היחידות הארצישראליות.
בסוף 1945 הגיעה לסלבינו קבוצה של 30 ילדים. היתה זו קבוצת "אחווה" מלודז', קבוצה מלוכדת וממושמעת, דוברת עברית, שהתגבשה בחודשי השהות בצוותא בלודז' ובתקופת הנדודים עד הגעתה לסלבינו. רינה רדוצקי (נאכט) הגיעה עם חברי הקבוצה ותיארה את המקום בעדותה:
הוא [משה זעירי] קיבל אותנו יפה. הוא גם התחיל לארגן לנו מקהלה, ולימד אותי שירי סולו. "ליל גליל " " שרתי... שם זה ממש היה כבר ארץ ישראלי. שם התחלנו להרגיש טוב... הבית מאוד יפה, כמו ארמון היה בשבילנו, מסודר מאוד, מיטות כחולות וניקיון, ובריכה היתה שם. אחרי כל מה שעברנו, הגענו לבית כזה מפואר...
בסלבינו הוקמו כיתות לימוד ובני הנוער הגדולים עבדו באחזקת המקום. הילדים חוברו למורשתם היהודית, ציינו את השבת וחגגו את חגי ישראל, למדו עברית והוכשרו לקראת חייהם החדשים בארץ ישראל. עם בואם לארץ נקלטו ילדי סלבינו במסגרת עליית הנוער בקבוצות ובקיבוצים שונים.