ניצולים מאוזורקוב שבפולין באזכרה במחנה העקורים לנדסברג, 1947
תפילת "יזכור" לזכר קורבנות השואה במהלך כינוס ציוני במחנה עקורים במינכן, ינואר 1946. מימין: סלמן גרינברג, נשיא הוועדה המרכזית של יהודי גרמניה המשוחררים.
טקס אזכרה לנרצחים במחנה סקיירנייוויצה (Skierniewice). פלדאפינג, גרמניה, לאחר המלחמה
חזן משמיע תפילת יזכור במחנה העקורים באד טלץ, גרמניה
אזכרה במחנה העקורים לנדסברג
הניצול המבוגר ביותר במחנה העקורים "יגר קסרנה" (Jägerkaserne, מילולית: "צריף הצייד") בקאסל מסיר את הלוט מעל אנדרטה במחנה, 19 באפריל 1948
אחרי השחרור חשו ניצולים רבים צורך להציל את זיכרונותיהם מפני נפילה לתהום השכחה. מחד, ביקשו להנציח את זכר אימי השואה, אותם העלו על הכתב ופרסמו בעיתוניהם של מחנות העקורים. מאידך, ביקשו להנציח את קהילותיהם החרבות וסיכמו את זיכרונותיהם בצורת ספרי "יזכור". באותה עת הורגש הצורך להנציח את הנרצחים על ידי הקמת מצבות ליד אתרי רציחות המוניות וכן אנדרטאות הנצחה לקורבנות שנותרו ללא קבר. דרכם של השורדים להנצחת זכר השואה נעה בין טקסי זכרון יהודיים מסורתיים לבין פיתוח דרכי הנצחה חדשות.