בני הזוג יהודה-יוליוס פישר ויטי לבית אלינגר היו בעלי מלון קטן ומסעדה בברטיסלווה ששימשו כמקום מפגש לאנשי הקהילה היהודית בעיר. לזוג נולדו שלושה ילדים: גיזי (1892), דזידר-דוד (1894) וגוסטב-גזה-גרשון (1896). האב יהודה הלך לעולמו ב-1936.
במרס 1939 הוקמה סלובקיה העצמאית, מדינה בחסות גרמניה הנאצית. בקיץ 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה.
בספטמבר 1939 הותקף ד"ר גוסטב פישר על ידי בריונים בדרך ממשרדו לביתו ויומיים אחר כך מת מפצעיו. אלמנתו לילי לא יכלה לשאת את צערה ושלחה יד בנפשה.
אחותו של גוסטב, גיזי, הייתה פעילת ציבור, אלמנה ואם לשתי בנות, עליזה ויהודית, שעלו לארץ ישראל לפני המלחמה. בעלה יוסף נפטר ב-1942. כשהוקם "מרכז היהודים" (אוז'"ה, ÚŽ, Ústredna Židov) בברטיסלווה, עמדה פליישמן בראש מחלקת ההגירה ובמקביל היתה מראשי "קבוצת העבודה" שפעלה למען הצלת יהודי סלובקיה, הפצת המידע על ההשמדה וניסיון לעצור את הגירושים מכל רחבי אירופה.
לאורך השנים, פעם אחר פעם, נמנעה גיזי פליישמן מלהציל את עצמה. ב-15 באוקטובר 1944 נעצרה והועברה למחנה סרד (Sered) בסלובקיה. עוד לפני מעצרה דאגה גיזי יחד עם אחיה הבכור דזידר לאשפז את אמם יטי בבית חולים נוצרי בעיר כדי למנוע את גירושה של האם. ב-17 באוקטובר גורשה גיזי פליישמן לאושוויץ עם הוראה מפורשת לשלטונות המחנה – "שיבתה אינה רצויה" (RU ,שפירושו Rückkehr Unerwünscht). היה זה הגירוש האחרון מסלובקיה לתאי הגז באושוויץ. כאשר הגיעה הרכבת לאושוויץ הושמעו ברמקול שלושה שמות, האחד מהם – שמה של פליישמן. היא נלקחה על ידי שני אנשי אס-אס ולא נראתה עוד.
אחיהם הבכור של גיזי וגוסטב, ד"ר דזידר-דוד פישר, אשתו לילי ובנם אלברט (לימים אברי) שרדו את המלחמה במקומות מחבוא. הם אספו את האם יטי לביתם, שם נפטרה בדצמבר 1945. דזידר, לילי ואברי פישר עלו לישראל ב-1949.
בנותיהם של גיזי ויוסף פליישמן נפטרו בלא שהותירו אחריהן צאצאים.