ב-17 באוגוסט 1944, לפני פינוי מחנה הריכוז והמעבר דרנסי שליד פריס על ידי הגרמנים, לפני שאלו נסוגו מצרפת, הוצאה מדרנסי קבוצה של 51 יהודים. היו אלה חברי מחתרת יהודים שנתפסו על ידי הגרמנים באפריל ויולי 1944: חברי מחתרת מהצבא היהודי (AJ, L'Armée juive), המחתרת היהודית-קומוניסטית, המחתרת היהודית-הולנדית ויהודים נוספים. הגרמנים שילחו אותם בחשאי, מחשש שחבריהם ינסו לחלצם, וצרפו אותם לרכבת פינוי גרמנית. בין המשולחים היו גם אלפרד פרנקל שכינויו "ציפי" ופאולה קאופמן (לימים ולט) מקבוצת המחתרת ההולנדית שנתפסה על ידי הגסטפו בקיץ 1944 בפריס. ב-25 באוגוסט 1944 שוחררה פריס.
אלפרד נולד ב-1920 בברסלאו שבגרמניה (כיום ורוצלב שבפולין) למקס ובטי פרנקל. היתה לו אחות צעירה, ורה. מקס היה סוחר מצליח והמשפחה חיה ברווחה. אלפרד היה פעיל בתנועת הנוער היהודית-גרמנית "ורקלויטה" (Werkleute). ב-1935 עברו בני משפחת פרנקל לברלין. בסוף 1938, לאחר פוגרום ליל הבדולח, עזבה ורה את ברלין במסגרת ה"קינדרטרנספורט" והגיעה לאנגליה. כמה חודשים אחר כך עבר אלפרד להולנד והגיע לחוות ההכשרה הגדולה של תנועת "החלוץ" ורקדורפ (Werkdorp; מילולית -"כפר עבודה") בווירינגרמר (Wieringermeer) שבהולנד. את הכינוי "ציפי" קיבל בהכשרה בגרמניה עוד לפני שעבר להולנד. הוריו נשארו בברלין.
פאולה קאופמן נולדה ב-1920 בפולין ובגיל חודשיים היגרה לווינה עם הוריה נחום ותרזה. שם נולד אחיה אריה. נחום עבד כמנהל בבית חרושת למשקאות חריפים והמשפחה ניהלה אורח חיים מסורתי והייתה ציונית. לאחר פוגרום ליל הבדולח חיפשו בני משפחת קאופמן דרך לצאת מווינה. פאולה, חברת תנועת הנוער הציונית "בלאו וייס", עזבה לחוות ההכשרה ורקדורפ שבהולנד. אביה, אמה ואחיה עברו לקרובי משפחה במקומות שונים בפולין.
הולנד נכבשה על ידי הגרמנים במאי 1940 וחוות ההכשרה שבוורקדורפ נסגרה באוגוסט 1941. מרבית חניכיה הועברו לאמסטרדם כבר במרס, ביניהם ציפי ופאולה שהגיעו לאמסטרדם ועבדו בחסות ה"יודסה ראט" - ציפי בנגרות ופאולה כאחות בבית החולים היהודי. שניהם הצטרפו לפעילות המחתרתית של "החלוץ", תחילה בהולנד ואחר כך בצרפת, והיו חלק מקבוצת צעירים ציוניים, רבים מהם פליטים מגרמניה, שפעלו בהולנד להצלת יהודים וחיפשו דרכי מילוט לשווייץ ולספרד מתוך כוונה להביא את האנשים לארץ ישראל. בהולנד שמר ציפי על קשר מכתבים עם הוריו. באוקטובר 1943, מצויד במסמכי זהות מזויפים של פועל הולנדי שעובד בצרפת על פי צו גרמני, עזב ציפי את הולנד. בינואר 1944 ברחה פאולה מהולנד והגיעה לצרפת אף היא.
בצרפת פעלו ציפי ופאולה בקבוצת המחתרת ההולנדית ששיתפה פעולה עם "הצבא היהודי". ציפי פעל באיטליה ובלגיה, איתר וחילץ יהודים וסיפק להם מסמכים מזויפים. הוא נשלח להמשיך את פעילותו המחתרתית בפריס, אך כמה ימים לאחר שהגיע נתפס בעקבות הלשנה במלון בפריס באפריל 1944 יחד עם חברי מחתרת הולנדית נוספים, ביניהם קורט ריילינגר ("ננו"). פאולה מצאה עבודה בזהות בדויה במשרדי הגסטפו בפריס והצליחה להעביר מידע ומסמכים של הגסטפו למחתרת הצרפתית, למודיעין הבריטי ולחבריה במחתרת ההולנדית. היא הצליחה להוציא את התוכניות של הבונקר התת-קרקעי של הגסטפו בפריס ושל משטח ההמראה של ה-1-V (טיל שיוט), רשימות של תעודות שפג תוקפן וכן מסמכי זהות גרמנים. ב-17 ביולי 1944 נתפסו חברי מחתרת יהודים צרפתים בעקבות פעילות של סוכן כפול שהסגירם לגרמנים. בימים הבאים נעצרו גם חברים מהמחתרת ההולנדית, ביניהם פאולה קאופמן ומקס וינדמילר ("כור"). העצורים עברו חקירות ועינויים במרתפי הגסטפו בפריס ובאוגוסט נשלחו למעצר בדרנסי.
ב-17 באוגוסט 1944 נלקחו 51 יהודים מדרנסי, ביניהם חברי המחתרות שנתפסו בפריס, וצורפו לרכבת פינוי גרמנית. הם הוכנסו לקרון נפרד ברכבת וננעלו בתוכו. זמן קצר אחרי שיצאו נעצרה הרכבת כי המסילות חובלו בידי המחתרת הצרפתית. הרכבת נותרה לחניית לילה בפרברי פריס. למחרת יצאה הרכבת שוב לדרך - ושוב נעצרה: היא נכנסה לתוך מנהרה כדי להתגונן מפני הפצצות בעלות הברית, ושהתה שם יום שלם. במהלך הדרך השתנה סדר הקרונות: הקרון בו 51 היהודים היה לקרון האחרון. בקרון שלפניהם היו כ-50 שוטרים גרמנים. סיפר ציפי:
הרזיסטנס הצרפתי רצה למנוע את יציאת הרכבת והם פוצצו את פסי הרכבת. זה היה ביום הרביעי... היינו במרחק... כעשרים ק"מ מפריס. חשבנו מהימים הראשונים לברוח מהרכבת, וקבענו תור לאחר שמצאנו את השיטה וראינו כיצד אפשרי הדבר. הקרון שלנו היה הקרון האחרון ברכבת. המשטרה היתה בקרון אחד לפני כן... פתחנו צד אחד מהחלק האחורי של הקרון, ולפי התור רצינו לקפוץ החוצה. עשינו הגרלה. בזכותי נפל מספר 23, אז במשך כל חמש דקות קפץ מישהו עד שהגענו למספר 19. הבריחה נפסקה כיוון שפסי הרכבת היו מפוצצים, הרכבת עמדה והגרמנים יצאו החוצה לכמה שעות. הם נכנסו לקרון שלנו אחרי כן לראות מה קורה וגילו כי חסרים אנשים.
הקופצים מהרכבת היו חברי קבוצות המחתרת היהודית-צרפתית ואחד מאנשי הקבוצה ההולנדית. פאולה ולט-קאופמן טענה בעדותה כי כולם החליטו בשלב כלשהו לא לקפוץ, כדי לא לסכן את האחרים. לדבריה, חברי הקבוצה הצרפתית שינו את דעתם, קפצו והשאירו אותם חשופים לזעם הגרמני. "אם הרכבת היתה נוסעת רק עוד רבע שעה", כתב קורט ריילינגר במאי 1945, "היה כל הקרון ריק" (הנס סחיפרס, קבוצת ווסטרוויל והחלוצים לפלסטינה, עמ' 197). סיפר ציפי:
הם [השוטרים הגרמנים] התייעצו ביניהם, וכנראה שהחליטו אז להוציא את כולנו להורג... הוציאו את כולנו מהקרון, לקחו מאתנו את כל הדברים שהיו לנו... והנה ראינו שהם התחילו לחפור... הם העמידו שם איזה מקלע... אנחנו היינו בחוץ. [השוטרים] הגרמנים היו 50 ואנחנו כ-15 בחורים... באו גם חיילי הלופטוואפה [חיל האוויר הגרמני] והם שאלו מה מתרחש פה ואחרי כמה זמן הופיע שם קצין גרמני בעל דרגה גבוהה... ברכבת היו תותחים... ציוד כבד, משוריינים... הוא נתן להם להבין שהוא מפקד הרכבת ושלא יתרחש שום דבר ברכבת ללא ידיעתו... ובסופו של דבר הכניסו אותנו שוב לקרון.
רכבת הפינוי הגיעה לבוכנוולד. הגברים הורדו מהרכבת ולאחר כשבועיים במחנה פוזרו חברי הקבוצה ההולנדית בין מחנות שונים. פאולה הועברה לכמה בתי כלא ואחר כך לאושוויץ. כמחצית מחברי הקבוצה ההולנדית ששולחו מדרנסי נרצחו עד השחרור. ציפי ופאולה שרדו.
אחרי המלחמה נודע לציפי שהוריו, בטי ומקס פרנקל, נרצחו: ב-12 בינואר 1943 שולחו מברלין לטרזין וב-9 באוקטובר 1944 שולחו אל מותם באושוויץ. גם אביה של פאולה, נחום קאופמן, נרצח. אמה ואחיה שרדו במעמקי ברית המועצות, בסיביר.
ב-1946 עלה ציפי בעלייה בלתי לגאלית באונית המעפילים "תל חי" לארץ ישראל והגיע לקיבוץ הזורע, שם פגש את נורית ששרדה את השואה במסתור בהולנד. הם נישאו והיו ממקימי קיבוץ יקום שבשרון. נולדו להם שני בנים ובת. ב-1947 עלתה פאולה קאופמן לארץ ישראל. ב-1952 נישאה ליוסף ולט, חבר הבריגדה, יליד וינה, ונולדו להם בן ובת.
ב-1955 מסר ציפי דפי עד לזכר הוריו, בטי ומקס פרנקל וקרובים נוספים. ב-1956 מסרה פאולה ולט ליד ושם דף עד לזכר אביה נחום.