בראשית המאה העשרים חיו יהודי מיר בקהילה תוססת של לימוד תורה, ציונות וחלוציות, מפלגות ותנועות נוער. במיר הייתה ספריה גדולה ובה ספרים בעברית, יידיש ורוסית והתקיים בה חוג דרמה שהעלה מחזות פרי עטם של מחזאים יהודים. בעיר פעלו חברות צדקה וחסד והוקמו בה אגודות ציוניות.
אחרי הפוגרום בקישינייב (1903) הוקם במיר ארגון להגנה עצמית יהודית, אליו הצטרפו בניהם של בעלי בתים, פועלים, עגלונים, סוחרי סוסים וקצבים. חברי הארגון אספו כסף מאנשי הקהילה ובו רכשו אלות, מגלבים ואף אקדחים. בימי מלחמת רוסיה-יפן (1905) השתכרו טירונים שהתקבצו בעיירה לקראת גיוסם לצבא הרוסי והחלו לפרוע ביהודים. חברי ארגון ההגנה היהודי במיר יצאו לקראתם, פצעו כמה מהם והניסו אותם מן העיירה.
מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ המלחמה הוצבו במיר גדודי הקוזקים של הצבא הרוסי. ב-1915 נסוגו הקוזקים מפני הגרמנים ופרעו ביהודים.
מסתיו 1915 עד סוף 1918 הייתה מיר תחת כיבוש גרמני. הכלכלה המקומית שותקה. התושבים סבלו מחסור ורעב ורבים מהם גויסו לעבודת כפייה. עם זאת, הגרמנים הקלו את ההגבלות שהטילה רוסיה הצארית על פעילות פוליטית וציבורית. הציונים וה"בונד" חידשו את פעילותם ולצד סניף "פועלי ציון" הוותיק הוקם סניף "צעירי ציון". בזמן המלחמה העביר הרב אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, את הישיבה לפולטווה (Poltava ) והשיבה למיר לאחר המלחמה.
יהודי מיר חגגו את מהפכת פברואר 1917 ברוסיה בתהלוכות ובעצרות שנישאו בהן גם דגלי תכלת לבן. בראש צעדו "פועלי ציון", "צעירי ציון" ואנשי ה"בונד". ואולם התקוות מן המהפכה נכזבו; מיד אחרי תום מלחמת העולם הראשונה נכנסו חיילים בולשביקים למיר, ערכו פוגרום ביהודים, רצחו כמה מהם ובזזו רכוש. גם הגייסות הפולניים שהדפו את הבולשביקים ממיר התעללו ביהודים, בזזו, הכו ומרטו זקנים. את חוויותיה מתקופת המלחמה מתארת צביה פקר, שהייתה אז ילדה:
הפולנים חזרו לסביבותינו והאזור נספח לפולניה. בימי הנסיגה שפכו החיילים את כל זעמם על היהודים; בזזו, הכו ובנס יצאנו בלי קרבנות בנפש. [...] אני ואמי ועוד הרבה יהודים מצאנו מחסה אצל איכר בגן של עצי פרי. באו חיילים פולנים ואיימו להרוג את כולנו אם לא ניתן להם סכום כסף, תוך מחצית השעה. [...] כעבור מחצית השעה שקבעו לנו הופיעו החיילים ובאין הכסף לתת להם, העמידו אותנו אל הקיר וכיוונו אלינו את האקדח. אמי קמה [...] וקראה: "יהודים למה אנו שותקים; נקרא לבורא הכל יכול!" מיד התחילה לקרוא ואחריה כולנו במקהלה: "שמע ישראל ד' אלוהינו ד' אחד!" החיילים נבהלו וברחו.
צביה פקר, "בעיירתי מיר", ספר מיר, ע' 185.
מלחמת העולם הראשונה, מלחמת ברית המועצות-פולין שבאה מיד לאחר מכן והתהפוכות הצבאיות והמדיניות – כל אלה הותירו את יהודי מיר מדולדלים ומרוששים. רבים היגרו למערב אירופה ואל מעבר לים – לארצות הברית, דרום אמריקה, ארץ-ישראל, דרום אפריקה ועוד. בראשית המאה ה-20 היו במיר 3,319 יהודים; עד 1921 נותרו במיר רק 2,074 יהודים.
![מראה ארמון מירסקי (ה"זאמק", המבצר) והגשר. מיר, 1924](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/7-14.jpg "מראה ארמון מירסקי (ה"זאמק", המבצר) והגשר. מיר, 1924")
![משה גולדין ואחיותיו, ריבה (מימין) ואלקה, על רקע ארמון מירסקי (ה"זאמק", המבצר), מיר. צלם: אביהם, בנימין גולדין, צלם העיירה](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/52_12.jpg "משה גולדין ואחיותיו, ריבה (מימין) ואלקה, על רקע ארמון מירסקי (ה"זאמק", המבצר), מיר. צלם: אביהם, בנימין גולדין, צלם העיירה")
![צעירים ממיר לפני ארמון מירסקי (ה"זאמק", המבצר)](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/3-15.jpg "צעירים ממיר לפני ארמון מירסקי (ה"זאמק", המבצר)")
