ברכה לשנה החדשה ממנהלי ישיבת מיר, שנת תרצ''ה (1934). מימין: המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ; במרכז: הרב אברהם צבי קמאי; משמאל: ראש הישיבה, הרב אליעזר יהודה פינקל
רבה של העיירה מיר, ר' אברהם צבי קמאי הי''ד (משמאל) ולצידו רבה של קאמיניץ, ר' דוד בורנשטיין (מימין)
הישיבה הקדושה, ישיבת מיר, שנוסדה בשנת 1815. צלם: בנימין גולדין, (1929)
הלווית המשגיח של ישיבת מיר, הרב ר' ירוחם ליבוביץ', מיר, תרצ''ו (1936)
תעודה המאשרת ששלמה בורנשטיין לומד במוסד להשכלה גבוהה - בישיבת מיר ונותן בה שיעורים פרטיים, 1939
תעודה המאשרת שגרשון גרושקה לומד במוסד להשכלה גבוהה - בישיבת מיר, 1937
ב-1815 נוסדה במיר ישיבה שהייתה שנייה בחשיבותה רק לישיבת וולוז'ין שבליטא. ייסדה הסוחר והתלמיד החכם חיים טיקטינסקי, שהעמיד בראשה את בנו, אברהם טיקטינסקי.
אודות ראשי ישיבת מיר
ר' אברהם טיקטינסקי היה ראש הישיבה הראשון בליטא שביטל את נוהג "אכילת ימים"* והנהיג כלכלה משותפת של הבחורים על חשבון הישיבה. אחריו עמדו בראשות הישיבה רבני הקהילה ר' יוסף דוד אייזנשטדט ובנו ר' משה אברהם. ב-1875 צורף לראשות הישיבה ר' חיים יהודה לייב טיקטינסקי, נכדו של מייסד הישיבה שכיהן בתפקיד כל ימי חייו. בתקופתו נשרף בנין הישיבה פעמיים, ב-1878 וב-1892 - ובכל פעם הוא הצליח לבנותו מחדש בעזרת תורמים. ב-1899 עמדו בראש הישיבה בנו של חיים לייב, ר' אברהם (השני) ור' אליהו ברוך קמאי, רבה של מיר. ר' אליהו ברוך צירף לישיבה את חתנו, ר' אליעזר יהודה פינקל, ואת בנו, ר' אברהם צבי. לאחר מותו נעשו חתנו ובנו ראשי הישיבה. בתקופת כהונתם בלט בישיבה לימוד המוסר בהשפעת המשגיח, ר' ירוחם הלוי לייבוביץ. * לומדי הישיבה היו שוכרים חדרים אצל אנשים פרטיים ומתארחים לארוחות אצל עשירי הקהילה בתורנות קבועה שנקראה "אכילת ימים"
תקופת הזוהר של ישיבת מיר
את הישיבה מתאר ל. מנדלשטם:
"בית הישיבה היה בבנין גדול [...], באולם גדול שהשתרע לכל אורך הבית ולרוחבו. ליד הקירות עמדו 14 שולחנות גדולים וארוכים [...] ולכל שולחן שם ותואר: "שולחן הרב", לידו "שולחן הישיבה" וכדומה. שולחן הרב היה ראשון במעלה וכבוד גדול היה לבחור לשבת אל שולחן זה. היו גם שולחנות ממדרגה נמוכה, כגון "השולחן מאחורי התנור", שם ישבו "חניוקים" (בטלנים) והיה גם "שולחן משכילים", מקום מושבם של "אפיקורסים."
ל. מנדלשטם, "זכרונות בני הישיבה של מיר", ספר מיר, ע' 119
שלמה זלצמן היה בן 15 כשהגיע לישיבת מיר ב-1887. מספר זלצמן:
"הלימודים בישיבה נמשכו בלי הפסקה. היו בין המתמידים אחדים שהיו ממשיכים בלימודם כל הלילה. קולותיהם של הלומדים נשמעו בכל הרחובות, בחור בחור וקולו, כל תלמיד וסלסוליו, וכל זר הבא אל העיר היה נדהם [...] עד שהתרגל סוף סוף להמולה [...] ואף אני התרגלתי לאט לאט אל השאון הזה, שעשה עלי רושם מדהים בתחילה, עד שלבסוף הייתי אחד מן הרועשים."
עמנואל אטקס, שלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, ע' 315
תקופת הזוהר של הישיבה הייתה בין מלחמות העולם. כ-500 תלמידים למדו בה, רובם יוצאי עיירות ליטא ופולין. עוד למדו בה כ-50 תלמידים מאמריקה, בעיקר מארצות הברית, 40 מגרמניה וקבוצות מדרום אפריקה, שוויץ, הולנד, צ'כוסלובקיה, בלגיה, אנגליה, רומניה והונגריה. בודדים הגיעו מאיטליה, פינלנד ואוסטרליה.
ברוריה רטנר-רוזנבלום, ילידת מיר, שהייתה חברה בתנועת "החלוץ", סיפרה על הישיבה:
"בניגוד לעצבות של בתי הכנסת הייתה בישיבה רוח אחרת. היו הרבה אור ושמחה שהשכיחו את הנעשה מחוץ לכתליה. רק חדוות לימוד התורה שררה בה. בשמחת תורה היו גדולי הישיבה הרב קמאי ז"ל, המשגיח ר' ירוחם ז"ל והרב פינקל יבל"ח משתלבים במעגל יחד עם המקורבים והלמדנים וספרי תורה בידיהם. עיניהם עצומות, ראש מורם וידיהם שלובות בהתרוממות רוח ודבקות של שירה וריקוד. גם אותנו הייתה תוקפת אוירה של התרוממות הרוח וכאילו היינו משתתפים בשמחת החג ואהבת התורה".
ברוריה רטנר-רוזנבלום, "טיול ברחובות מיר", ספר מיר, ע' 202
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה וסיפוח מיר לברית המועצות עזבו את מיר רוב רבני הישיבה ותלמידיה ועברו לווילנה - שעברה לשלטון ליטא העצמאית. לאחר גלגולים רבים הגיעו הרבנים והתלמידים לשנחאי, בה שהו עד תום המלחמה.
