שיר של משורר-מחנות אלמוני
בעיתון "טאג" מיום 12 בינואר 1947 התפרסם שיר ביידיש – על חטא. לשיר קדם מאמר מאת משורר היידיש, הסופר והמחזאי הנודע הַאלפֶּרן לייוויק תחת הכותרת – "שיר משורר-המחנות הלא נודע". לייוויק סיפר שמישהו מסר לו את השיר אותו הכניס לכיסו עם ניירות אחרים ומאוחר יותר קרא את השיר ונרעש כולו. השורות, אמר, סנוורו את עיניו. את שם המחבר הוא מצא בתחתית השיר – יהודה פקר (יודעל פעקער). לייוויק קיווה שפרסום השיר יחשוף את המשורר האלמוני ואת שעלה בגורלו.
על חטא – מיין נישטיגקייט וואס האט דעם טויט פחד ניט אויסגעהאלטן.
איך האב מיין לייב אוועקגע'גנב'עט פון די גריבער.
איך האב זין פאר'ן שארף פון חלף אין א לאך באהאלטען,
ביז דער טויט איז איבער מיר אריבער.
(חטא אפסותי, שבפחדֵי המַוֵת לא עמדה לי
מהבורות גופי גררתי כגנב,
מחֹד התער בְּחוֹרים נטמנתי
עד שהמַוֵת מעלי חלף.)
לקריאת השיר ביידיש במלואו, לחצו כאן
לקריאת השיר בעברית במלואו, לחצו כאן
יהודה פקר נולד במיר ב-1915 למשפחה של כותבים ובודקים של ספרי תורה. סבו אליעזר, אביו משה, דודו אלחנן ובניו של אלחנן, בן ציון (אלתר) ומרדכי, התגוררו במיר והיו "בעלי מגיה" - בודקי ספרי תורה. אלחנן ומשפחתו עלו לארץ לפני השואה. ניסן, אחיו של יהודה, שרד את השואה.
יהודה פקר למד בישיבת מיר. עוד כשלמד בישיבה החל לקרוא בחשאי ספרים אותם קיבל בסתר מהספרייה העירונית, ספרי הגות וספרים בנושאים סוציאליסטיים, ונתפס לקומוניזם. יהודה עזב את הישיבה ואת העיירה והגיע לברנוביץ' ומשם לוילנה שם שהה בקיבוץ הכשרה. הוא התגייס לצבא הפולני ובפרוץ המלחמה חזר למיר.
ב"שחיטה הראשונה" ב-9 בנובמבר 1941 נרצחו הוריו של יהודה, משה פקר ופייגה לבית אטלסקי, ורעייתו נחמה לבית מנדלמכר. ב"שחיטה השנייה" ב-13 באוגוסט 1943 נרצחה אחותו נסיה. כמה ימים לפני כן, בלילה של ה-9 באוגוסט, ברח יהודה עם חברי המחתרת מגטו מיר ליער והצטרף לפרטיזנים. ביער כתב יהודה את השיר "על חטא" ושירים נוספים אותם מסר לחברו לנשק משה פייניק. לאחר שחרור מערב בלארוס הצטרף יהודה פקר לצבא האדום ולחם בשורותיו. פייניק שוחרר מהצבא האדום בגלל מחלה ודרכיהם נפרדו. בסתיו 1946 פגש פייניק את לייוויק בפריס ומסר לו את השיר של פקר.
בתום המלחמה הגיע פקר למחנה העקורים פרנוואלד שם הכיר את אינקה פרלברג. הזוג עלה לארץ ישראל באפריל 1948 יחד עם בנם התינוק ישראל שהיה אז בן שלושה חודשים, והתיישב בקיבוץ שריד. שם נולדו להם עוד שני בנים, משה וחגי. בקיבוץ עבד יהודה בחקלאות והמשיך בכתיבה.
ערב מותו זרק יהודה פקר את מרבית כתביו לפח. בשיחה עם אחד מחבריו ששאל אותו האם סיפר לבניו את קורותיו בשואה, יהודה ענה: "אני יותר מדי אוהב את הבנים שלי, שאני עד כדי כך אכאיב להם... "
