יהודים עוברים על פני טור של הצבא הגרמני בסטשוב שבפולין, 10 בספטמבר 1939
ב-5 בספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את סטשוב (Staszów). יהודים שבתיהם ניזוקו מהפצצות מצאו מקלט במרתפים או ברחו ליער הסמוך. הגרמנים כבשו את העיירה לאחר יומיים, ולאחר חודש החלו להחרים את חנויות היהודים ובתי המלאכה.
צבי זילברברג, ניצול שואה, יליד סטשוב, מתאר את הימים הראשונים למלחמה
חברי היודנראט מקבלים מראש העיר תעודות לאנשי שירות הסדר היהודי
באוקטובר 1939 מינו הגרמנים בסטשוב יודנראט בראשות אפרים זינגר, איש אגודת ישראל. זינגר נדרש לצרף אליו שמונה אנשים אך איש לא רצה בתפקיד והגרמנים אילצו יהודים להצטרף. זינגר מצטייר מתוך עדויות כאדם חיובי ששמר על מוסריות וניקיון כפיים וביקש להגן ככל יכולתו על תושבי הגטו. בנובמבר הוטל על הקהילה היהודית תשלום הכופר הראשון בסף 200 אלף זלוטי. בקשיים מרובים הצליחה הקהילה לגייס את כל הסכום במועד. כאשר הגיעו לעיירה פליטים ראשונים מהערים קאליש ושיירדז, הקים היודנראט ועד לעזרת הפליטים, שהפעיל מטבח ציבורי וסיפק ארוחות עבור כמעט 400 איש.
מודעה מטעם היודנראט של סטשוב בעניין החובה למסור פריטים לידי הגרמנים
בדצמבר 1939 חויבו יהודי העיירה לענוד סרט זרוע לבן עם מגן דוד כחול. כחודש לאחר מכן הגיעו לסטשוב אנשי אס-אס בליווי ז'נדרמים והחרימו רכוש יהודי במשך כמה ימים. בסוף ספטמבר 1940 מינה המושל הגרמני את הפולני סוחאן כראש עיריית סטשוב. מדצמבר 1941 ניחתו על יהודי המקום שלושה צווים בזה אחר זה כחלק מהוראה גורפת של הנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן: איסור לצאת מהעיר ללא אישור המושל הגרמני, החרמת פרוות מיהודים - מי שנמצאה פרווה ברשותו היה צפוי להוצאה להורג - ואיסור על פתיחתם של בתי מסחר, חנויות ומפעלים בבעלות יהודית.
קבוצת פועלי "אמלר" בעבודות כפייה בסטשוב שבפולין תחת פיקוח של אנשי שירות הסדר היהודי
במאי 1940 גויסו בסטשוב עובדי כפייה יהודים שעבדו בפרך ובתנאים קשים על מנת לייצר לגרמניה מוצרים מעצי היער. חודשיים לאחר מכן חויבו כל היהודים מעל גיל 15 לעבוד יומיים בשבוע בעבודות כפייה. על מנת לציית לצו הקים היודנראט משרד עבודה. רבים עבדו כעובדי כפייה בחברת אמלר, חברה לסלילת כבישים. היודנראט סיפק לחברה מדי יום כ-250 עובדים, ואלה התגוררו במחנה פתוח שהוקם בפאתי העיירה. הם חולקו לשתי קבוצות. האחת עסקה בייצור חצץ והשנייה - בייבוש ביצה. צעירים יהודים אחרים נשלחו לעבודות כפייה במחנות עבודה במחוז לובלין.
יהודים מועסקים בעבודת כפייה עבור הצבא הגרמני בסטשוב שבפולין
ביוני 1942 חויב היודנראט לספק מאה מתנדבים יהודים לעבודה במחסן התחמושת במחנה העבודה סקרז'יסקו קמיינה. הוכנה רשימה ואנשי שירות הסדר היהודי ריכזו את עובדי הכפייה. היודנראט צייד אותם בבגדי עבודה ובכסף. צעירים אלו נרצחו ולא הגיעו למחנה.
חיים פפרמן, איש שירות הסדר היהודי, בגבול של אחד משני חלקי הגטו בסטשוב שבפולין
ב-15 ביוני 1942 הקימו הגרמנים גטו על פני כשליש משטחה של סטשוב. הגטו שכן בשני חלקים נפרדים של העיירה. שני חלקי הגטו גודרו והמעבר ביניהם היה דרך שערים שבהם הוצבו שוטרים פולנים ואנשי שירות הסדר היהודי. ליהודים משני חלקי הגטו התאפשר להיפגש למשך שעתיים ביום, בשעות מוגדרות.
המטבח הציבורי שארגן היודנראט בסטשוב שבפולין
בגטו חיו בצפיפות רבה תושבי העיירה. אליהם נוספו גם פליטים שהגיעו מקאליש ומלודז' כבר בדצמבר 1939. כליאתם של היהודים בגטו סגור השפיעה על יכולתם להשיג מזון בסחר חליפין מהכפרים הסמוכים. זאת לצד מקרים רבים שבהם שוטרים מהז'נדרמריה של הנפה פשטו על בתי יהודים ובזזו אותם. עקב הצפיפות בגטו והתנאים הקשים רבו החולים בטיפוס ודיזנטריה. בשל המצב הקשה ארגן היודנראט מטבח קהילתי.
כבר באפריל 1942 הגיעו לעיירה ידיעות על חיסולן של קהילות יהודיות בגנרלגוברנמן. ראש היודנראט זינגר שכנע את הגרמנים ליצור מקומות עבודה ליהודים בגטו, במטרה למנוע את חיסולו. בקיץ הוקמו שלוש מתפרות למדים למען חיילי הוורמאכט - בישיבת "בית יוסף", בגימנסיה העירונית שמחוץ לגטו, ובבית הכנסת. במתפרות הועסקו כ-800 עובדים עם אישור עבודה שהגן עליהם מגירוש צפוי. את מכונות התפירה אספו אנשי שירות הסדר היהודי מבתיהם של תושבי הגטו.
חיילי ורמאכט מכריחים יהודים לחפור לעצמם קברים בסטשוב שבפולין
במהלך אוקטובר 1942 הגיעו לגטו כ-2,000 יהודים נוספים שגורשו אליו עם חיסול העיירות שבסביבה.
האקציה הגדולה בגטו החלה ב-8 בנובמבר 1942 ברצח בירייה של ראש היודנראט זינגר. עם תחילת האקציה העבירו אנשי שירות הסדר היהודי את פקודת הגרמנים ליהודי הגטו להגיע תוך שעתיים לכיכר השוק. כ-5,000 נשים, גברים וילדים נאספו בכיכר תחת יריות ונלקחו בצעדה לכיוון שצ'וצ'ין. 740 מתושבי סטשוב נורו למוות בדרך ונקברו בקבר אחים. משצ'וצ'ין גורשו ברכבות למחנות טרבלינקה ובלז'ץ ונרצחו.
דף עד לזכר פייגע אפלבאום בת ה-14 שנשלחה לטרבלינקה עם חיסול גטו סטשוב
במהלך האקציה ברחו חלק מתושבי גטו סטשוב ליערות הסביבה וחלקם הסתתרו בבונקרים. עם תום הגירוש החל חיפוש אחריהם. הגרמנים פשטו על בתי יהודים, חשפו בונקרים והרגו את המסתתרים. בגטו נותרו עובדי המתפרות וחברת אמלר, אנשי שירות הסדר היהודי וכ-1,200 יהודים שיצאו מהבונקרים. מבין אלה שנתפסו, חלקם נשלחו לגטו סנדומייז' ועם חיסולו ב-1943 גורשו לטרבלינקה. חלקם נשלחו למחנה העבודה פוניאטובה, שם נרצחו רובם.
יהודים מתחבאים ביער לאחר אקציה בסטשוב שבפולין
"הם אמרו לנו שיש שני בונקרים. למעלה ולמטה. אז אנחנו נכנסנו למטה. שם היו 15, 20 איש בבונקר הזה. שם היו מים וקצת אוכל גם למעלה. אבל מה, אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו כי אי אפשר היה להדליק נר, לא היה אוויר. אי אפשר היה להדליק נר, ודאי לא היה חמצן. אני מתארת לי שזה לא היה יום יומיים. אחותי והחבר שלה תיכף ברחו בחזרה ליערות. ... אבל הגרמנים הסתובבו בסביבה. חיפשו, אנחנו שמענו שדופקים למעלה אבל לא מצאו [אותנו]".
(מתוך עדותה של אסתר פורשר. יד ושם, ארכיון המסמכים, o.3/5560)
מריה שצ'צ'ינסקה בסטשוב שבפולין, 1940
ידוע על כמה חסידי אומות העולם שהתגוררו בסטשוב וסייעו להצלת יהודים במהלך השואה. אחת מהן היא מריה שצ'צ'ינסקה.
לפני המלחמה התגוררה בעיירה סטשוב מריה שצ'צ'ינסקה, אלמנה עם חמשת ילדיה. היא עבדה כפקידה בתחנת הרכבת והכירה את הסוחרים היהודים המקומיים. בשנת 1941 פנו אליה מכרים יהודים וביקשו ממנה להחביא אותם. היא הסכימה והסתירה אותם בצריף קטן ששימש כמחסן עצי הסקה. המסתתרים חזרו לגטו ולאחר חיסולו פנו אליה שוב וביקשו ממנה מקלט. מאוקטובר 1942 עד אוגוסט 1943 החביאה מריה 16 יהודים בבונקר שחפרה מתחת לביתה. כשנודע על כך לגסטאפו, הובילה מריה את המסתתרים היהודים למחבוא ביער אצל מכרים ובהמשך החזירה אותם להסתתר בביתה. כל אלה שהסתירו מריה ובני משפחתה שרדו עד השחרור. בשנת 1981 הכיר יד ושם במריה ובבנה יז'י כחסידי אומות העולם.
