שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט
אֶל שְׁלוֹמְךָ.
...
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.
זלדה, "שלומי קשור בחוט אל שלומך", בתוך: 'שירי זלדה', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 52.
לכל אורך תקופת השואה, על רקע המדיניות האנטי-יהודית, הנישול הכלכלי, תנאי החיים הקשים, חוסר הוודאות, הרעב והחידלון שמסביב ואיום המוות שריחף מעליהם, המשיכו זוגות לכרות ברית ביניהם ולהינשא. החתונות נערכו בשנות המלחמה בארצות הכבושות, בצל הגזרות שהוטלו על יהודי המקום, בגטאות, במחנות הריכוז והעבודה ובמסתור. גם כאשר איש אינו יודע מה ילד יום, חשו אנשים בצורך להינשא. אנשים התחתנו כמו בימים כתיקונם, מתוך אהבה, ולצד זה נישאו זוגות רבים על מנת להתגבר על הבדידות, לחלוק את גורלם עם אדם נוסף ולעיתים – כדי להציל את חייהם. התקשרותם של שני אנשים נוכח נסיבות החיים הקשות הפכה לעיתים לאי של יציבות ולעיתים לדרך הצלה.
לאחר השחרור ביקשו זוגות רבים בקרב שארית הפליטה להתחתן. מלבד הצורך באהבה היו החתונות גם ביטוי לרצונם של הניצולים להשתקם, לבנות חיים חדשים ולהמשיך את השושלת המשפחתית שנגדעה.
תערוכה זו מציגה את סיפורם של אלו שהחליטו להינשא ולקשור את גורלם זו בזה בתקופת המלחמה – ולאחריה, כאשר ביקשו לבנות ולהיבנות מחדש.
