חתונות בשואה

בגטו לודז' פעל באופן סדיר ועד רבנים תחת משרד מרשם התושבים של היודנראט, ועד שעסק גם בסידור נישואין. בספטמבר 1942 פיזרו הגרמנים את הוועד, ועל כן לא נערכו עוד בגטו לודז' טקסי חופה וקידושין על פי הדת. מסוף אוקטובר 1942 החל מרדכי רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו, אשר ניהל את הגטו באופן ריכוזי, לערוך בעצמו טקסי נישואין.

הטקס נערך בדרך כלל ביום ראשון, שהיה יום שבתון מעבודה, ובמהלכו נישאו מספר זוגות יחד. 

רומקובסקי נטל לעצמו סמכויות של מחוקק דתי ורפורמטור. הוא הנהיג שינויים בטקס הנישואים ואף ערך את נוסח הכתובה המסורתית כך שתתאים לנסיבות הזמן, לדעתו. בטקס שערך בשונה מהטקס המסורתי, חתמו שני בני הזוג על הכתובה ונשאלו כל אחד בנפרד אם נישאים הם מרצונם הטוב וללא כפיה. לעיתים, במקום טבעות שלא היו בנמצא, העניקו בני הזוג זה לזו עט נובע. בסיום הטקס חתמו הזוגות והעדים בספר המשרד לרישום, בפני פקיד מחלקת הרישום האזרחי. לעיתים הוגש כיבוד ואף התקיימו ריקודים.

מאוקטובר 1942 עד אוגוסט 1943 חיתן רומקובסקי 506 זוגות.

לאחר המלחמה דנו רבנים בשאלת תוקפם הדתי של הנישואין שערך רומקובסקי. לאחר בירור ושמיעת עדויות הם קבעו כי בדיעבד ניתן לאשר את הקידושין אך הזוגות יצטרכו להעמיד מחדש חופה כהלכה, המלווה ב"שבע ברכות" וכתובה חדשה.

רות לבית בז'וסקה ומאיר קלקה נישאו בגטו צ'נסטוחובה בינואר 1942. בגטו פשטה השמועה שהגרמנים לא מפרידים זוגות נשואים, ועל כן נישאו השניים – כדי להישאר ביחד. לאחר החתונה גרו רות ומאיר בדירה בגטו, בחדר אחד עם משפחה נוספת.

ב-22 בספטמבר 1943 החלה האקציה הגדולה בגטו צ'נסטוחובה בפיקודו של קצין האס-אס פאול דגנהרט. האקציה נמשכה עד 7 באוקטובר. במהלכה נשלחו לטרבלינקה הוריהם של רות ומאיר ובני משפחה נוספים, שם נרצחו.

רות ומאיר נותרו בגטו אך הופרדו באקציה אחרת. רות הייתה אמורה להישלח לטרבלינקה. היא אזרה אומץ, הוציאה מארנקה את תצלום החתונה שלה ושל מאיר, ניגשה לדגנהרט והראתה לו את התצלום כעדות לכך שהיא נשואה. דגנהרט סימן לה ללכת עם קבוצת האנשים שבה היה מאיר. הקבוצה נשלחה למחנה הכפייה האסאג.

בני הזוג עבדו בעבודות כפייה בבתי חרושת לנשק ולתחמושת. במרץ 1942 הצליחו להימלט ממחנה העבודה בסיוע מכר פולני. הם מצאו מסתור אצל משפחות פולניות ובמשך כשנתיים עברו ממקום למקום וחיו בפחד מתמיד מפני תפיסתם.

את יום הנישואין השלישי ציינו במסתור. כתבה רות ביומנה:

"היום יום הנישואים השלישי שלי. איך עברו שלוש שנים? כמו שנייה. עברנו כל כך הרבה ואלו היו יכולות להיות שנים שמחות. איבדנו את האהובים שלנו ששמחו איתנו לרגל הנישואים וברכו אותנו לדרך חדשה משותפת. היום אנחנו לבד, קפואים ועצובים, מחכים למחר טוב יותר... הלוואי שאת יום הנישואים הרביעי נציין כבר בחופש, בקרב חברים ובארץ."

מאיר ורות שהו במסתור עד תום המלחמה. הם עלו לישראל בשנת 1949. לזוג שני ילדים, יעקב והדסה, שנולדו לאחר המלחמה. תצלומי החתונה הוחבאו על ידם בתוך קופסת ברזל ונמצאו לאחר המלחמה.

במאי 1940 עלתה קבוצה של חברי בית"ר בהנהגתו של יהושע ציטרון על האנייה פנצ'ו בנמל ברטיסלבה שבסלובקיה, במטרה להגיע לארץ ישראל. הייתה זו ספינת גרר שיצאה משימוש. על האנייה עלו גם פליטים מגרמניה ששוחררו ממחנות הריכוז.

הספינה שטה לאורך הדנובה במשך חמישה חודשים. לאורך הדרך סרבו מדינות לסייע לפליטים בדלק ובמזון.

עקב תקלה חדל מנוע האנייה לפעול והאנייה נסחפה ברוח עד שהתנגשה בסלע. נוסעיה הצליחו להגיע לאי קאמילה. הם כתבו SOS על סדין ענק ושלחו חמישה בחורים בסירת הצלה על מנת להשיג עזרה. מטוס סיור איטלקי הבחין בהם ואל האי נשלחה אנייה איטלקית מרודוס.

האיטלקים החזיקו את נוסעי האנייה במעצר ברודוס, ובראשית 1942 העבירו אותם לאיטליה, למחנה המעצר פרמונטי די טרזיה.

שלוש שנים לאחר יציאתם לדרך, ב-17 באוגוסט 1943, נישאו במחנה המעצר יהושע ושושנה שפיגל, מזכירת תנועת בית"ר, שעבדה איתו עוד בנציבות בית"ר בסלובקיה. בחתונה נכחו חבריהם הקרובים מהתנועה שליוו אותם עוד מסלובקיה. לרגל חתונתם הכינו להם חבריהם מתנועת בית"ר אלבום ברכות כתובות ומצוירות. בדברי הברכה איחלו להם החברים לזכות להגיע לארץ ישראל ולבנות בה את ביתם.

ב-1943 כבשו בעלות הברית את דרום איטליה והכלואים במחנה שוחררו. בשנת 1944 הגיעו מעפילי אוניית פנצ'ו לארץ ישראל.

שושנה ויהושע שהו במחנה המעצר בעתלית ומשם עברו לנתניה. שם משפחתם עוברת מציטרון להלוי.

יהושע הצטרף לאצ"ל והיה פעיל בתנועת חרות. לזוג נולדו שני ילדים, נכדים ונינים.

גיזה (גיזלה) ואהל נולדה ב-1922 בעיר רדאוץ שברומניה. באוקטובר 1941 גורשה עם הוריה ושני אחיה לטרנסניסטריה שבמערב אוקראינה יחד עם רבבות יהודים מחבלי הארץ בוקובינה ובסרביה. גם משה רחמוט, יליד 1912, גורש מרדאוץ עם הוריו ושניים מאחיו. שתי המשפחות התיישבו במוגילב פודולסקי. 

משה וגיזה הכירו עוד בראדוץ. ביולי 1942 נישאו במוגילב פודולסקי בדירת המשפחה. באותו מעמד נישאה גם קרובת משפחה שהייתה חברה קרובה של גיזה בשם מינה עם בן זוגה דוד רמרט. את החתונה ערך רב, ולאחר מכן התקיימה מסיבה. על טבעת הנישואין שנתן משה לגיזה חרוטים תאריך החתונה – 20.7.1942 – וראשי התיבות של שמות בני הזוג.

משה וגיזה שכרו חדר מאוקראיני במוגילב פודולסקי ומשה עבד כרופא. הוא טיפל ביהודים ובאוקראינים מקומיים ששילמו לו בעיקר במזון, מה שעזר להישרדותם של בני הזוג ובני המשפחה המורחבת.

הצבא האדום הגיע למוגילב פודולסקי ב-19 במרץ 1944 והזוג חזר לרדאוץ והתגורר בה יחד עם הוריו של משה, שמעון ומלכה. בשנת 1950 נולד בנם הרמן, שנקרא על שם אביה של גיזה שנפטר מטיפוס במהלך המלחמה.

המשפחה עלתה לישראל ב-1959 והתיישבה בבני ברק. גיזה שמרה על הטבעת עד פטירתה בשנת 2010.

פרץ חורשתי נולד בוורשה בשנת 1920 בשם פאבל שנוואלד (Schoenwald). ב-1940 נכלא עם משפחתו בגטו ורשה. לאחר כשנה שולח למחנה העבודה נֶדב (Nedev), שם הועסק בהקמת גשר תת מימי, אך ברח וחזר לגטו. בקיץ 1942, בתקופת הגירוש הגדול מגטו ורשה, ניצל פרץ מגירוש בעזרת תעודת עובד חיוני שהשיג לו אביו.

בתקופה זו התרבו הנישואים הפיקטיביים בגטו. נשים רבות ביקשו להינשא לבעלי מסמכים שהגנו עליהם ועל משפחתם. יהודי שביקש להציל את בתו נטליה פנה אל פרץ וביקש ממנו שיישא לאישה את בתו. פרץ, בעל תעודת העובד החיוני, הסכים. השניים התגנבו יחד לבית הרב, שם נערכה החופה בשעה שהתנהל מצוד אחר יהודים בגטו.

הזוג הנשוי חי יחד בגטו במשך שבועיים. יחד ברחו ממקום למקום והסתתרו בבתים ריקים בגטו כדי לא להיתפס. לאחר מכן התחזה פרץ לפולני כדי לצאת אל מחוץ לגטו ולעבוד כחשמלאי. כאשר שב לגטו, נודע לו שנטליה נתפסה על ידי הגרמנים ונעלמה.

פרץ שב ויצא מהגטו בעזרת מסמכים מזויפים. הוא נתפס אך הצליח לברוח ולהגיע לגטו לידה, כ-490 קילומטרים מזרחה מוורשה. הוא הצטרף ליחידת הפרטיזנים של טוביה ביילסקי, ביערות נאליבוקי, כמאה קילומטרים ממזרח לעיר לידה, ונלחם בשורות הפרטיזנים עד שהגיע הצבא האדום לאזור.

פרץ עלה לארץ ישראל בשנת 1946. הוא הצטרף לאצ"ל ולאחר קום המדינה התגייס לצה"ל. הוא היה ממקימי תחנת הכיבוי וההצלה באילת, ומשנת 1964 עד 1980 פיקד על התחנה.

בגיל 75 החל פרץ לצייר. בסדרת ציורים תיעד את הדברים שראה וחווה: קורותיו בגטו ורשה, בריחתו והצטרפותו למחנה האחים ביילסקי. הוא צייר סדרה ובה מעל מאתיים ציורים, שאותם ליווה בטקסט. בין השאר תיאר רגעים שנכח בהם, עדות למה שראו עיניו. בין הציורים תיאר גם את חתונתו עם נטליה.

לאחר שבעים שנה גילה פרץ שנטליה, שחשב שנספתה, שרדה את המלחמה וחיה אף היא בישראל. הם חידשו את קשר הידידות ביניהם עד לפטירתה של נטליה זמן קצר לאחר מכן.