חתונות בשואה

עדה וקלמן בלכש מבנדז'ין היו חברים קרובים ופעילים בתנועת הנוער גורדוניה. בספטמבר 1939 כבשה גרמניה הנאצית את בנדז'ין. עם הקמת גטו בנדז'ין באפריל 1943 נכלאו עדה וקלמן בגטו עם משפחתם ועבדו יחד בפארמה, חווה חקלאית שהוקמה בין בנדז'ין לגטו סוסנובייץ.

החתונה הראשונה של בני הזוג נערכה במאי 1943 בעיריית בנדז'ין. השניים הגיעו אליה בליווי שוטר יהודי ונישאו בנישואין אזרחיים. לקלמן היתה אזרחות פרגוואי שאותה קיבל בעזרת נתן שוואלב, והשניים קיוו שבעקבות הנישואין תוכל גם עדה לקבל אזרחות והם יוכלו להגר מפולין, אך הדבר לא צלח.

באוגוסט 1943 גורשו בני הזוג לאושוויץ יחד עם חבריהם מתנועות הנוער הציוניות. בעת הנסיעה ביקש קלמן לקפוץ מחלון הקרון אך עדה סירבה משום שפחדה מירי הגרמנים. קלמן לא רצה להיפרד ממנה ונשאר בקרון אף הוא. עם הגיעם לאושוויץ הופרדו הנשים מהגברים. קלמן הספיק לצעוק לעדה בפולנית: "אנחנו מוכרחים, תדעי, אנחנו נעבור את התקופה הזאת ואנחנו ניפגש אחרי המלחמה בבית".

עדה סיפרה שהבטחתו של קלמן שיפגשו עזרה לה להחזיק מעמד בזמנים הקשים. לאחר חצי שנה נפגשו עדה וקלמן במחנה. מאז נהג קלמן לשלוח לעדה חבילות מזון בסיוע אסיר נוסף מהמחנה, עד שנשלח למחנה אחר.

עם השחרור חיפשו עדה וקלמן זה את זו. חצי שנה לאחר השחרור התאחדו ובשנת 1946 ערכו חתונה נוספת בכפר צטליץ שבגרמניה. את החתונה ערך רב מהצבא האמריקאי, ואת נוסח הכתובה כתב מהזכרון. כמתנת חתונה העניק הרב לעדה וקלמן מטפחת. בני הזוג עלו לישראל ונולדו להם שתי בנות.

קלמן נפטר בעת שירותו הצבאי במלחמת ששת הימים.

קלה לונדנר נולדה בדומברובה שבפולין. במהלך המלחמה גורשה עם משפחתה לגטו שבעיר ומשם למחנה העבודה גרינברג, תת-מחנה של גרוס-רוזן, שם עבדה במפעל טקסטיל. בסוף 1944 נשלחה לצעדת מוות. באחת העצירות ברחו היא וחברותיה לשדות וכך ניצלו.

נח זלצר נולד בקובל שבאוקראינה. בשנות המלחמה שרת כקצין בצבא האדום בתור רופא שיניים. הוא שוחרר בדרגת קפיטן וקיבל עיטור כבוד על הישגיו. ב-1946 עבר לפולין ומשם הגיע למחנה עקורים באוסטריה.

קלה ונח הכירו בדרכם מערבה עם ארגון הבריחה, כאשר שהו במחנה הפליטים בינדרמיכל בלינץ. הם עברו יחד למחנה רנסהופן ליד בראונאו ועבדו במרפאות שיניים של אונר"א במחנות פליטים באוסטריה. נח שימש כרופא שיניים וקלה – כסייעת.

ב-19 בספטמבר 1946, שלושה חודשים לאחר שהכירו, נישאו השניים בחתונה צנועה במעמד חברים בודדים. בני משפחתם נספו בשואה. שמלת הכלה של קלה נתפרה מבד שיפון בצבע חום, אותו רכשה בפולין לאחר השחרור. כהינומה השתמשה במפית אוכל לבנה. באותו מעמד נישאו גם יצחק בריל וערז'י (אליזבט) ויילר, חבריהם הטובים. את טבעות הנישואין הכינו נח ויצחק במעבדה הדנטלית במרפאה ממטבע זהב של חמישה רובל. לאחר החתונה גרו נח וקלה עם שני זוגות נוספים בדירה.

בשנת 1948 עלו בני הזוג לארץ באנייה גלילה. הם התגוררו במעברת בית ליד ומשם עברו לירושלים.

לנח וקלה שלושה ילדים.

על פי ההלכה היהודית, אחת ההגדרות לעגונה היא אישה שאבדו עקבותיו של בעלה בלא עדויות על גורלו והיא עדיין קשורה עמו בקשרי נישואין, נחשבת "אשת איש" עד שיתברר בוודאות שבעלה מת ואינה יכולה להינשא לגבר אחר. גם גברים עגונים מנועים מלהינשא עד שיתברר גורל האישה.

ניצולי שואה רבים ביקשו להקים משפחה, ליצור חיים ולהשתקם. רבים מהם, שהיו נשואים לפני המלחמה או שנישאו במהלכה, לא ידעו מה עלה בגורלם של בני זוגם. על כן, נושא העגינות לאחר השואה היה נושא קיומי ומהותי. רבני התקופה תמכו בניצולים, עודדו את רצונם להקים משפחות וניסו לפתור את הסוגיה הקשה והסבוכה הזו ולסייע לאותם אנשים ונשים. רבנים אלו חיפשו מי שיוכל להעיד באופן ישיר או עקיף על מותו של בן הזוג. במקומות רבים הוקמו בתי דין רבניים שחיפשו מידע. הם חקרו את שיטות הרצח ההמוני בהן השתמשו הגרמנים, וזאת על מנת לקבוע את סיכויי ההצלה מאירועים שונים. הם שמעו עדויות של ניצולים על מנת להבין מה עלה בגורלו של בן הזוג שנעדר, וזאת באופן שדי יהיה בו להתרת האיש או האישה מעגינותם. הם השתמשו בדרכים הלכתיות יצירתיות ובנסיבות מקלות, והיו מוכנים להסתפק בראיות פחות איתנות על מנת להתיר את בני הזוג הניצולים מעגינותם ולאפשר להם להינשא מחדש. תחילה נגבתה עדות ונחתמה על ידי עדים, ולאחר מכן הוציאו הרבנים היתר נישואין וחתמו עליו. המידע שנאסף והחלטת בית הדין הרבני תועדו בפנקסים. בתי הדין הללו נתקלו בקשיים, בין השאר עקב ריבוי המקרים ועקב העדר עדים ומסמכים, העדר שנבע מהטוטליות של הרצח.

לצד השמחה הגדולה על הקמתו של בית בישראל לאחר התופת שעברו הניצולים ועל הבניין המחודש של השושלת המשפחתית שרובה נספתה בשואה, לוו החתונות לאחר המלחמה בתחושה של מחסור במשפחה לחגוג איתה את המאורע.

ההזמנות לחתונות והאופן שבו מתארים האנשים את חתונותיהם מגלים את הפן הקשה והכואב של החתונות לאחר המלחמה. לעיתים קרובות חתמו החתן והכלה עצמם על ההזמנות, ופעמים חתמו דוד או בן דוד, באין אב או אם שיזמינו את האורחים לכלולות ילדיהם. חברים וקרובי משפחה שנותרו ניסו למלא את מקומם של ההורים שאינם, וליוו את בני הזוג לחופה.

לחופות היה אופי מיוחד, והן היו גם שעת התייחדות עם המשפחה שאיננה עוד. בעת החופה הזכירו את נשמות ההורים של החתנים והכלות שנספו ולעיתים גם אמרו את תפילת "אל מלא רחמים". על רקע העצב ותחושת הגעגוע, הרב ואורחי החתונה עשו מאמץ להפיח שמחה: לרקוד, לדרוש דרשות חתונה ולארגן עבור הזוג חדר מיוחד וציוד אישי הדרוש להם.

אסתר אייזן, ניצולת שואה שנישאה לאחר המלחמה, תיארה את המעמד שהיה מלווה בתחושת חוסר:

"בעומדי שם יכולתי לתאר לעצמי את אמי ואבי משתתפים בחתונה, וממש קרוב עומד אחי שאינו פוחד לומר דברים... היה לי מה לומר לו, גם לאבא, ובייחוד לאמא, כדי לגרום להם נחת: 'ראו, כאן אני, לוקחת בטבעת זו בחור הכי נפלא... ואני, כנראה, מאוד אוהבת אותו'." (אסתר אייזן, אמי תפרה כוכבים, ירושלים, 2003)

לילי לקס נולדה בשנת 1924 בצ'כוסלובקיה. במהלך המלחמה נשלחה לאושוויץ ומשם למחנות נוספים. היא שוחררה בברגן-בלזן באפריל 1945 עם שתיים מאחיותיה. הן הועברו לשיקום בבית חולים בעיר צלה, סמוך למחנה, ותכננו להישאר שם עד להגירה לארצות הברית. ביוני 1945, כשהמתינה עם אחיותיה לקבל מנות מזון במחנה העקורים הסמוך ברגן-בלזן, פגשה לילי את לודוויג (אהרן) פרידמן.

לודוויג, יליד צ'כוסלובקיה, גורש אף הוא במהלך המלחמה לאושוויץ ושוחרר בברגן-בלזן. לאחר המלחמה התגורר במחנה העקורים ברגן-בלזן הסמוך. בזמן שהותו שם, היה הולך לחוות השכנות וחולב את הפרות על מנת לחלק את החלב לתושבי המחנה ניצולי השואה. הוא נעצר על ידי הבריטים בשל גניבת החלב והוצב לעבוד במטבח של מחנה העקורים. הוא התארס עם לילי בסתיו של אותה שנה והשניים נישאו ב-27 בינואר 1946.

על מנת שלילי תינשא בשמלת כלה לבנה, כפי שחלמה, רכש לודוויג מצנח רחיפה מטייס גרמני לשעבר שביקש להחליף את המצנח הישן שלו במנות אוכל. עבור המצנח שילם לודוויג קילו קפה וחפיסות סיגריות. לילי שכרה תופרת שתפרה מבד המצנח שמלת כלה. החתונה התקיימה בבית הכנסת בעיר צלה, וכמתנת חתונה תפרה לילי ללודוויג תיק טלית מקטיפה בצבע סגול. בשמלת הכלה של לילי נישאו גם פייג' אחותה, רוזי בת דודתה וניצולות שואה נוספות.

בשנת 1948 היגרו לילי ולודוויג לארצות הברית עם בתם בת עשרת החודשים. שם הצטרפו לאחיותיה של לילי.