חתונות בשואה

ג'ררד פולק ויוהאנה (האן) לבית שפייר הכירו דרך וילי, אחיה של יוהאנה. ג'ררד היה עורך דין. בעקבות ליל הבדולח בנובמבר 1938 החל לעבוד בוועדה שסייעה לפליטים יהודים מגרמניה. לאחר כיבוש הולנד במאי 1940 וכחלק מהמדיניות האנטי-יהודית של הכובש הנאצי, נאסר עליו לעסוק במקצועו. הוא נרשם לקורס רישום וציור שהיה מיועד ליהודים בלבד. יוהאנה עבדה כמטפלת המסייעת לנשים לפני ואחרי לידתן.

בני הזוג נישאו בשנת 1942 בנישואים אזרחיים. כשנה לאחר מכן, ב-23 במאי 1943, ל"ג בעומר תש"ג, נישאו השניים בחתונה דתית בבית כנסת באמסטרדם במעמד בני משפחה מעטים. הזוג נכנס לחופה בליווי שירת מקהלה קטנה. זו הייתה אחת החתונות האחרונות שהתקיימו בבית כנסת באמסטרדם בתקופת המלחמה.

הגרמנים החרימו את דירתם, ובני הזוג מצאו מסתור במרתף האכסניה של שכניהם. שם כבר הייתה אמו של ג'ררד מוסתרת תמורת תשלום.

באפריל 1944 הועברה יוהאנה בסיוע המחתרת למסתור מחוץ לאמסטרדם, אצל משפחת איכרים, והיא בחודש השביעי להריונה. לאחר לידת הבת אלסיה יוקה בקליניקה ליולדות בעיר רוטרדם, נרשמו האם והבת תחת זהות בדויה במשרד הפנים ומצאו מקום מגורים באמסטרדם.

שלושה חודשים אחרי הלידה התאחד ג’ררד עם אשתו והבת, אותה ראה לראשונה, ונשאר להסתתר בדירתן. אליהם הצטרפה גם אמו. באפריל 1945, בעקבות סחיטה ואיום בהלשנה, נאלצה המשפחה לעזוב את הדירה בחיפזון והסתתרה בדירה אחרת, אותה סיפקה המחתרת, שם נשארו עד לשחרור הולנד. עם השחרור חזרו לדירתם.

לג'ררד ויוהאנה נולדו ארבעה ילדים נוספים ובשנת 1970 עלו לישראל.

אווה האן וינדה קאופמן היו בני זוג בעיר הולדתם פראג. הם היו חברים בתנועת הנוער הציונית "תכלת לבן" והשתתפו בהכשרה חקלאית של תנועת החלוץ בחווה ממשלתית קרוב לעיר רקובניק, שם גרו כשנה ולמדו חקלאות. בשנת 1941 נישאו. אווה לבשה חליפה שחורה אלגנטית ואחזה זר פרחים. בני הזוג והאורחים ענדו טלאי צהוב על בגדיהם.

שנה לאחר מכן גורשו בני משפחתה של אווה לגטו טרזין. בני הזוג שלחו להם חבילות עם מצרכי מזון, אותם רכשה אווה בשוק השחור. בקיץ 1943 גורשו אווה וינדה אף הם. עם הגעתם לטרזין בתור חברים ידועים בתנועה הציונית, השתלבו השניים בעשייה הציבורית ואווה עבדה בחינוך ילדים במקום.

בטרזין הייתה הפרדה בין מגורי גברים למגורי נשים ועל כן בני הזוג התגוררו בנפרד זה מזו – אווה במגורי הנשים וינדה במגורי הגברים. מדי פעם הם הצליחו להיפגש. במהלך מאסרם השתמשו בני הזוג ביומן כאמצעי לתקשורת ביניהם. ביומן שיתפו זה את זו בגעגועיהם, במחשבותיהם ובדיווחים על חברים שגורשו.

משפחתה של אווה נשלחה מטרזין לאושוויץ וגם ינדה גורש בשנת 1944. אווה נותרה לבדה בטרזין ועבדה בתפירת מדים לצבא הגרמני. היא שוחררה במאי 1945 ושבה לפראג לחפש את בני משפחתה. שם נודע לה כי אחותה שרדה אך הוריה נספו. בהמשך נודע לה כי ינדה נספה בינואר 1945 ממחלה ותשישות במחנה עבודה בקרבת דכאו. לאורך השנים שמרה אווה טבעת זהב שעליה חרוט שמו של ינדה.

לאחר המלחמה הכירה אווה את דוד, ניצול שואה ופעיל עלייה שפעל בתנועת הבריחה ושימש כמזכיר התנועה בפראג. הם נישאו בנישואים אזרחיים בבית העירייה בברטיסלבה בשנת 1946. שנה לאחר מכן עלו ארצה והתיישבו בקיבוץ העוגן, שם נולדו להם שלושה ילדים.

ביום שבו פרצה המלחמה בלוב חגגה משפחת נעים מבנגאזי את "יום הסוף" של הבת ג'וליה בת העשרים. על פי המנהג, ביום זה רוחצת המשפחה באופן טקסי צמר על מנת להכין ממנו מזרנים עבור החתן והכלה. זהו יום של שמחה המלווה בחברים ומשפחה החוגגים את המעמד בארוחת ערב, שירה וריקודים. לאחר סיום האירוע, באותו הלילה, פרצה המלחמה.

ההורים ועשרת ילדיהם הסתתרו מפני ההפצצות במקלט בעיר. משם עברו לעיירה ברצ'ה, שם מצא להם רפאל, ארוסה של ג'וליה, מקום מגורים. לאחר זמן מה חזרו לבנגאזי, שם נישאו ג'וליה ורפאל.

ויטוריו, אביה של ג'וליה, היה סוחר בדים ולו חנות גדולה בשוק המקורה בבנגאזי. לקראת החתונה העניקו ויטוריו ואשתו עליזה לג'וליה נדוניה עם פריטי לבוש וטקסטיל, בהם מטפחת עדינה בגווני סגול. בינואר 1942 נולד יהודה, בנם הבכור של ג'וליה ורפאל.

בפברואר 1942 הוקם מחנה הריכוז ג'אדו (Giado) בלוב. אל מחנה זה גורשו 2,600 מיהודי קירינאיקה ובתוכם משפחת נעים שהגיעה לשם לאחר מסע ארוך. במחנה שררו מחסור במים, תזונה לקויה, צפיפות ולכלוך שגבו קרבנות רבים. ג'וליה ורפאל גורשו לשם אף הם, עם בנם יהודה בן החודשיים, והתגוררו בחדר צמוד למשפחת נעים כאשר וילון מפריד בין שני החדרים.

סמוך לשחרור המחנה על ידי הבריטים ב-1943, חלה אבי המשפחה ויטוריו בטיפוס עקב תנאי המחייה הקשים. הוא אושפז בבית החולים במחנה ושם נפטר. המשפחה חזרה לבנגאזי. מביתה לא נשאר זכר.

ג'וליה ורפאל עלו לישראל בשנת 1949. הם התגוררו רוב חייהם בתל אביב ולהם שישה ילדים.

בשנת 1941 שידך זולטן קראוס את נכדתו ורה בורגידה בת ה-25, ילידת אורדיה (נג'וורד), לקלמן פריד בן ה-40, בן למשפחה מבוססת של תעשיינים מהונגריה. ורה וקלמן נישאו באוקטובר 1941. כמתנת חנוכה קיבל קלמן מהוריה של ורה, בלה (דב בער) ואירן, חנוכיה מכסף. לאחר החתונה נסעו בני הזוג למקום מגוריו של קלמן, נירמדה, על מנת לטפל בעסקיו שנפגעו מהחקיקה האנטי-יהודית.

כשהיתה ורה בהריונה עם בנה הראשון נלקח קלמן לשירות העבודה ההונגרי ונשלח למחנה עבודה סמוך לנירמדה. כדי לא להישאר לבד, שבה ורה להוריה באורדיה, שם נולד בספטמבר 1943 בנם גיוריקה. במאי 1944 הועברה ורה עם הוריה לגטו אורדיה. הם התגוררו בצפיפות בחדר אחד עם ארבע משפחות נוספות. ב-28 במאי, לאחר שלושה שבועות, גורשו לאושוויץ.

עם הגעתם למחנה לחשו לה אנשי קומנדו קנדה: "אנשים צעירים לא אמורים לשאת תינוקות." באינסטינקט מסרה ורה לאמה את בנה, שהיה בסלסלה שבידה. הוא היה בן שמונה חודשים. קצין גרמני דחף את ורה לקבוצה קטנה, והיא הופרדה מהוריה ומבנה ונשלחה לבירקנאו. הוריה ובנה נרצחו.

לוורה נודע שבעלה קלמן נמצא במחנה. תוך סיכון עצום שלחה לו פתק בכתב ידה וניסתה להיפגש עמו בבית המרחץ, סמוך למקום שבו עבד, למיטב ידיעתה, אך הם מעולם לא התראו. קלמן נשלח לדכאו, שם נספה באפריל 1945.

לאחר המלחמה שבה ורה לאורדיה. היא נישאה בשנית לאמרה בנדק, בן דודה, שורד שואה אף הוא, והשניים היגרו לקנדה. ב-1977 עלו ארצה.

לימים מילאה ורה דפי עד לזכרם של בעלה הראשון ובנם הפעוט שנרצחו.