מכתב שהוקרא במהלך הטקס

קטע הקריאה מתוך טקס הזיכרון
מתוך המכתב האחרון שכתבה אידה גולדיש מרומניה לפני גירושה לטרנסניסטריה.

קלרה יקירתי,

מזה כמה ימים רובצת על ראשינו סכנה איומה, אנו עומדים להישלח ברגל לאוקראינה ("על מנת ליישב אותנו שם"... כך מספרים).
את מתארת לך את מצבינו כשצריך ללכת דרך כזו ברגל, הימים כה קרים, עם ילד קטן ועם מעט חפצים שניתן לסחוב.
אמורים היינו להישלח בקבוצות של 2,500 איש, כך שתוך ארבע ימים לא יישאר כאן איש. הקבוצה הראשונה יצאה אתמול, ביניהם גם רוזה עם הילדים, אלוהים ישמור עליהם...
יקירתי מהצמר ששלחת לי עשיתי צעיף עבה לצווארו של וילוש כי מי יודע כמה ימים נשהה בדרך.
אחותי היקרה, אני מבקשת שתדאגי לאמא, כי רק את נותרת לה.
לעולם אל תיפרדי ממנה...
הדבר היחידי עליו אני מצטערת הוא שעיני לא יראו אתכם שוב לעולם.
אני סובלת המון. הייתה בי התקווה שעוד נתראה, אך היא נגוזה.

היו שלום יקירי, אמי היקרה, אבא טוב. אתם הייתם קרן השמש הראשונה שחיממה את חיי....
לשווא אני מפנה את ראשי ללא תקווה כי הגורל היכה בחיינו באכזריות נוראה וככל שאנסה להתקרב אליכם, אנו נגררים באכזריות ומתרחקים.

ווילי ודובה מוסרים אלפי נשיקות ונפרדים מכם בחום.
שלום לעד, החושבת עליכם,
אידה.

 

אידה גולדיש מרומניה גורשה יחד עם בנה הקטן וילי ואחותה דובה, לטרנסניסטריה בנובמבר 1941. בקור העז קפא וילי למוות, ואמו מתה כמה ימים אחר כך.
אידה הייתה בת 22 במותה.