מילותיו של ספר תהילים העתיק עולות מלבבותינו: "הייתי ככלי אבד. כי שמעתי דבת רבים-- מגור מסביב: בהוסדם יחד עלי; לקחת נפשי זממו. ואני, עליך בטחתי ה'; אמרתי, אלהי אתה" (תהילים ל"א, י"ג-ט"ו). במקום זה, מקום של זיכרונות, חשים הנפש, הלב והנשמה צורך רב בשקט.
שקט בו נוכל לזכור. שקט בו ננסה לעצב היגיון מהזיכרונות שעולים וצפים. שקט, כיוון שאין מילים חזקות דיין על מנת להוקיע את הטרגדיה הנוראה של השואה.
זיכרונותיי האישיים הנם מכל אשר אירע כאשר הנאצים כבשו את פולין במהלך המלחמה. אני זוכר את חברי ושכני היהודיים, אשר חלקם נספו בעוד אחרים ניצלו. באתי ליד ושם כמחווה למיליוני בני העם היהודי שהופשטו מכל, בייחוד מכבודם האנושי, ונרצחו בשואה. יותר ממחצית המאה עברה, אך הזכרונות נשארו.
כאן, וכך גם באושוויץ ובמקומות רבים אחרים באירופה, אנו מוכי יגון מול הד הקינות קורעות-הלב של רבים כל כך. גברים, נשים וילדים קוראים אלינו ממעמקי האימה שידעו. כיצד יכולים אנו להתעלם מזעקתם? איש אינו יכול לשכוח או להתעלם ממה שקרה. איש אינו יכול להפחית את ממדיהם של המאורעות.
אנו מבקשים לזכור. אך אנו מבקשים לזכור למען מטרה, והיא – שלעולם לא ינצח שוב הרוע, כפי שקרה למיליוני קרבנותיו התמימים של הנאציזם.
כיצד יכול אדם להיות בעל בוז כה מוחלט לאדם? כיוון שהוא הגיע לנקודת הבוז כלפי אלוהים. רק אידיאולוגיה חסרת-אל יכלה לתכנן ולבצע את השמדתו של עם שלם.
הכבוד שניתן ל"גויים צדיקים" על ידי מדינת ישראל ביד ושם, על כך שפעלו בגבורה להצלת יהודים, לעתים עד כדי כך ששילמו בחייהם-שלהם, הינו הוכחה לכך שגם בשעה האפלה ביותר לא כבו כל האורות כולם. זוהי הסיבה בשלה ספר תהילים, והתנ"ך כולו, הגם שהם מבטאים מודעות ליכולתו של האדם לרוע, גם טוענים שלרוע לא תהיה המילה האחרונה.
ממעמקי הכאב והצער זועק לבו של המאמין: "ואני עליך בטחתי ה'; אמרתי, אלהי אתה" (תהילים ל"א: י"ד). יהודים ונוצרים חולקים ירושה רוחנית אדירה, הנובעת מהתגלותו של האל. תורותינו הדתיות וחווייתנו הרוחנית תובעות מאיתנו להתגבר על הרוע בעזרת הטוב. אנו זוכרים, אך ללא תשוקת נקמה ולא כתמריץ לשנאה. עבורנו, להתפלל פירושו להתפלל לשלום וצדק ולהקדיש את עצמנו להם. רק עולם החי בשלום, עם צדק לכל, יכול להימנע מלחזור על הטעויות והפשעים הנוראים של העבר.
כבישוף של רומא וכממשיכו של השליח פטרוס, אני מבטיח לעם היהודי שהכנסיה הקתולית, בהיותה מונעת על ידי החוק של אמת ואהבה הנובע מכתבי הקודש, וללא שיקולים פוליטיים, נעצבת עמוקות מהשנאה, ממעשים של רדיפה ומהפגנות אנטישמיות המופנות כלפי יהודים על ידי נוצרים בכל זמן ובכל מקום.
הכנסיה דוחה גזענות בכל צורה, כשלילת דיוקנו של הבורא, אשר טבוע בכל בן אנוש.
במקום זה, של זיכרון כבד-ראש, אני מתפלל בלהט שצערנו על הטרגדיה שידע העם היהודי במאה ה-20 יוביל ליחסים חדשים בין יהודים לנוצרים. הבה נבנה עתיד חדש בו לא יהיו יותר רגשות אנטי-יהודיים בין הנוצרים או רגשות אנטי-נוצריים בין היהודים, אלא הכבוד ההדדי הנדרש מאלו המעריצים את הבורא והאל האחד, ורואים באברהם את אבינו המשותף לאמונה.
העולם חייב לשים לב לאזהרה שמגיעה אלינו מקרבנות השואה ומעדויותיהם של הניצולים. כאן, ביד ושם, הזיכרון ממשיך לחיות וצורב עצמו אל תוך נשמותינו. הוא גורם לנו לקרוא: "כי שמעתי, דיבת רבים-- מגור מסביב: בהוסדם יחד עלי; לקחת נפשי זממו. ואני, עליך בטחתי ה'; אמרתי, אלהי אתה" (תהילים ל"א, י"ג-ט"ו).
