"מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה, את חללי בת עמי."
אנו ניצבים כאן הערב, בדממה כואבת, בבית יד ושם בירושלים, בירת ישראל, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. שבעים שנים בדיוק, מאז ה-15 באפריל 1945; ב' באייר תש"ה; יום ראשון אחר הצהרים. היום, בו נכנסו ראשוני החיילים הבריטים, בשעריו של מחנה הריכוז ברגן-בלזן. שמחת השחרור, התחלפה באימה. הזוועה שהתגלתה לעיניהם, הייתה בלתי נתפסת. בשטח המחנה, היו מוטלות אלפי גוויות. רק בחודש מרס 1945, (שבועות ספורים לפני השחרור), מתו בברגן-בלזן; שמונה עשר אלף, מאה שישים ושמונה בני אדם, מרביתם יהודים: נשים, גברים וילדים, חלקם חסרי שם. ארבע עשר אלף איש גוועו ומתו מרעב וממחלות בחמשת הימים הראשונים שאחרי השחרור. בצריפי המחנה נמצאו שישים אלף איש ואישה, מרביתם חולים במצב קשה. הם לא יכלו לזוז. הם שכבו על דרגשים, מורעבים, צמאים, מותשים וחולים. 'מוזלמנים', כך כינו אותם: המתים החיים. בני משפחותיהם נרצחו, נשרפו, נטבחו, או נעלמו. הם איבדו הכול. כל אחד מהם היה בטוח שהוא הוא- 'היהודי האחרון'. החזרה לחיים, נראתה אז, בלתי אפשרית. הם היו צריכים, לברוא את עצמם מחדש. להפיח בגוף הדוי והריק את רוח האדם; להזרים בעורקים שוב, את יצר החיים; את היכולת לאהוב, לשמוח, לחדש את התקווה. איך ידעו הרגליים הכושלות, ללכת? איך הצליח הגוף השפוף, להזדקף? כיצד העזה הנפש לחלום- שם, בלב האבדון, להביט מתוך האפלה לעתיד, קדימה.
אורי צבי גרינברג, הגיע לארץ ישראל שבועיים אחרי שפרצה המלחמה. הוא, שאיבד את כל משפחתו בשואה, כתב כך: "אז נסעו בשקשוק קרונות מוגפים יהודים למאכולת כבשן- נצפפים. ובינם לבינינו אזי- מלוא ים מרחק ושכחה ופס קשר שבילין, בין נפש לנפש- מיליארדי מילין שקשוק גלגלים, ולילה, שאין אחריו שחר לצאת, מזה המסע הלילי השועט..." כך כתב.
נולדתי בירושלים, בחודש בו פרצה מלחמת העולם השניה. כשנפתחו בריחי השערים במחנות המוות-בברגן בלזן, באושוויץ, בבוכנוולד, בטריזנשטט, בחלמנו ובמידנק- אני וחברי כאן, עשינו את דרכנו לכיתה א'. מה רב היה אז, (כמו היום), המרחק, מלא ים- בין ירושלים, לבורות ההריגה של באבי יאר. בין תל אביב- לצעדות המוות מ- דורה- נורדהאוזן. לסלקציות. לאקציות. לטרנספורטים. לרעב ולקור. לאימה ולייאוש. אני זוכר את ראשוני הניצולים אשר הגיעו לעיר ירושלים. טפין טפין, נחשפו בפנינו פניה וממדיה של הזוועה. שכנה חדשה שהופיעה לפתע; מורה, דוד רחוק; יהודים עצבים ממלמלים קדיש יתום, על עירה שלמה; חרדים לכל בדל מידע, טווים חוטי זיכרון וגעגוע. אני זוכר, חיילים בודדים שפגשנו בצבא, נצר אחרון; את פרדי, שבא מהונגריה, ועד היום אינני יודע אפילו את שם משפחתו ששלושה ימים אחרי שהגיע ואומץ על ידי שכנינו, יצא למלחמה ולא שב. אט אט הם החלו מרכיבים פסי-פס, של עדויות מצמררות. על עולם שהיה ואיננו. אצלם ראינו, בפעם הראשונה, את המספר על היד. תחילה חשבנו, שדעתם נטרפה עליהם. אט אט הבנו, שהעולם, הוא שנטרף.
מכובדי. שבעים שנה שאנו, כולנו: ילידי הארץ ושאינם, זקנים כילדים, ממזרח ומערב, נעים במתח הבלתי פוסק שבין עבר ועתיד. שואה ותקומה. לא רק היום, אלא בכל יום, אנו פוסעים בגיא העמק, הנמתח בין שני הרים. הר הזיכרון והגבורה מזה, והר התקומה והחזון מזה; הרים, שקולות רמים ושונים עולים מהם, לעתים אפילו סותרים. הר הזיכרון, מצווה עלינו, בני העם היהודי, לזכור. לזכור את הקולות. לזכור את המראות. לזכור את השמות. ומנגד- הר החזון והתקומה, הבנייה והיצירה, קורא לנו להביט קדימה, לצעוד אל העתיד. להמשיך ולבנות מדינה לתפארת, להמשיך ולחתור לבניית עולם אחר, עולם בטוח ומבטיח, עבורנו, ועבור הדורות הבאים.
אחי ואחיותי, ניצולי השואה. גיבורי התקומה. במסע המתוח הזה, אתם, הייתם לנו עמוד האש שלפני המחנה. אתם, שמצאתם את הכוח, להתנער מאפר המשרפות, ומהאדמה הספוגה בדמעות ובדם, הדרכתם אותנו לבחור בשביל החיים, בדרך החיוניות, והגשמת החזון. אתם, שאהבתם וצחקתם, שנטעתם פרדס, שבניתם בית לאומי, ופרטי. אתם, הדרכתם את האומה כולה. היום, שבעים שנים לאחר שחרור מחנה המוות, אנו עומדים בפניכם ובפינו שבועה והבטחה: "לכולנו, לכל אחד ואחת מאתנו, יש מספר על היד". אבל- באותה עת ובאותה נשימה אנו זוכרים: כי לא מאושוויץ באנו- ולא אל אושוויץ אנחנו הולכים. אסור לנו לתת, לפוגרומים, לעשן המשרפות, לסמא את עינינו; לטשטש את יכולתנו להכיר את עברנו, את זהותנו, את מורשתנו, שהם חזקים מכל אלה שעמדו עלינו לכלותינו. השואה, היא נקודת השפל האיומה של ההיסטוריה היהודית, נקודת האימה של האנושות, אבל המסע היהודי לא מתחיל בה- כשם שהוא לא מסתיים בה. המסע היהודי מתחיל בארץ-ישראל, ולשם, הוא תמיד חותר לשוב. יש הטועים לחשוב, שמדינת ישראל- היא פיצוי על השואה. אך אין טעות אימה מזו. מדינת ישראל- אינה פיצוי על השואה. מדינת ישראל קמה, בכוח הזכות; מאהבה וערגה למולדת עתיקה, מכוח חלום, שהוגשם והיה למציאות- לא מאיימת הכיליון, ולא משנאת האחר. לפני ארבעה חודשים, עמדתי על אדמת פולין הספוגה בדם, ואמרתי כי מדינת ישראל לעולם תרדוף את אושוויץ, על כל מה שהיא מסמלת: אנטישמיות על כל צורותיה ומופעיה; חלול כבוד האדם, באשר הוא, אשר נברא בצלם אלהים. מדינת ישראל, תמשיך במאבקה כנגד אלה- ולא תיכנע. את עתידנו כאן, נבנה בעיניים פקוחות וערניות. לא נקל ראש באיומים. לא נקל ראש, בהצהרות מבישות הקוראות להכחדת העם היהודי. ואולם, הגם שאנחנו דרוכים, אנחנו לא מפוחדים. אימת העבר ואיומי ההווה, לא יכתיבו את חיינו; לא יעצבו את חיי ילדינו; ולא יעמעמו את תקוותנו לעתיד של יצירה ושגשוג.
אחי ואחיותי, ניצולי השואה. אנו נמשיך לצעוד ברוח שבה אתם הובלתם אותנו, משך שבעים שנה: אנו נמשיך להנחיל, את זכר השואה מדור לדור כשהוא מקעקע בבשרנו- אך לא מקעקע את עתידנו. את עתידנו נבנה כאומה חופשית. אומה, השואבת את עצמתה וחיוניותה, משלשת אלפים שנים של יצירה: מרוח חזונם של נביאי ישראל; מאוצר הרוח של דורות של תנאים, אמוראים וחכמים; של משוררים והוגים לאומיים; כאומה, הרואה עצמה כחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים; כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית.
מכובדי. בשלושים בנובמבר 1941, נרצחה אתי הילסום, אשת הרוח הצעירה. זמן קצר לפני שנשלחה ברכבות המשא מהולנד אל מותה, כתבה כך: "אם לא יהיה לאל ידנו, להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה, דבר מלבד גופינו, ולא משמעות חדשה, הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהיה זה פחות מדי. מתוך המחנות עצמם, חיבות להקרין מחשבות חדשות; והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש, לעבר גדרות התיל שלנו". כך כתבה. ככל שחולפות השנים- עלינו מוטל הצו המוסרי, להיאבק על ההנצחה והזיכרון, אבל גם על חלומם של הנספים והניצולים. על חלומם לבניית חברה טובה יותר, מכילה יותר, חומלת יותר. חברה שגבורתה, ברוח האדם והיצירה שבה. יהי זכרם, של אחינו ואחיותינו, חקוק על לבנו לעד. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים."
