ביולי 1944 כשהגעתי לאושוויץ, ללאגר C, היו בו כ-30,000 נשים יהודיות. בסוף אוקטובר 44 נשארו רק כ-500 נשים ששרדו את הסלקציות של מנגלה. אלה היו כשירות לעבודה.
באחד הבלוקים האלה נותרנו, בת דודתי ואני. קודם לכן היינו שלוש, עם אחותי הקטנה אלווירה. אך ד"ר מנגלה הפריד בינינו בסלקציה הגדולה בערב ראש השנה ושלח אותה ממני ומן העולם.
שתינו – בת דודתי אטה ואני חיכינו שישלחו אותנו למחנה עבודה. באופן מפתיע לפני הטרנספורט למחנה העבודה העמידו אותנו, את כל הבלוק, לסלקציה נוספת מול האצבע המחליטה...! במקום נוצרה אנדרלמוסיה נוראית. אנשים נכנסו להיסטריה מהקטסטרופה של שני הטורים המוכרים – החלשים והכשירים – מי לימין ומי לשמאל, מי לגז ומי לטרנספורט. את בת דודתי אטה ראיתי בטור השמאלי – טור החלשים. החלטתי שלא אתן לקחת אותה. בתוך אולי 10 שניות קפצתי אליה, תפסתי בבגד שלה ומשכתי אותה לאט לאט אחורנית אל הטור הימני. העמדתי אותה במקומי כדי שלא יראו מקום חסר ואני התגנבתי בפסיעות מדודות למקום האחרון בטור.
לאושוויץ, ממלכת המוות, היו חוקים משלה: להיות שייכים למישהו, להיות ביחד. היחד היה הכוח של היחיד. היחד נתן משמעות לחיים. וגם למוות. שיהיה מישהו שיספר עלינו שלמישהו יהיה אכפת מאתנו ולנו ממנו. התחלקנו בפת הלחם היומית, במקום על דרגש השינה, בצד אחד של ברז המים, והעיקר בשארית הכוח לתמוך אחת בשנייה, במי שהתעלף במסדר, בצלאפל לאחר שעות של עמידה, להרים אותו כדי שלא ירו בו...
האובדן של אחותי אלווירה ועיניה שבערו בקירבי חיזקו בי את הרצון לשמור על הביחד היחידי שנשאר לי עם בת דודתי. הגרמנים פחדו מה"ביחד" הזה. עשו וניסו להפריד בכל מקום שיכלו. ויכלו...! המילה ביחד יצרה מציאות אחרת במחנות העבודה. במאוטהאוזן – לנצינג. שם לא היינו מיועדים לחיסול אלה לניצול. ניצול כוחנו לתועלת מנגנוני המלחמה. שתינו עבדנו במפעל לחלקי חילוף של טנקים לצבא הגרמני. מחומרים סינטטיים מרעילים. הביחד קיבל משמעות שונה מזה שהיה שם!
עבדנו ביחד, יצרנו תא אנושי קטן כנגד מעצמת הכח של הרשע – הביחד שלנו, של בת דודתי ואני נתן לנו כח להחזיק מעמד! להשאר בחיים! אחת נחלשה, השנייה תמכה. ובכך בכל אשר עברנו נתמכנו זו בזו. שרדנו אני ובת דודתי ונשארנו בחיים... מתחתיות השאול התרוממתי חזרה למעגל החיים.
לקח זמן עד שיצרתי את עולמי מחדש. אהבת ארץ ישראל שהוטמעה בי בילדותי נדלקה בי במלוא עוזה. התפייסתי עם הבורא שהסתיר פניו מאיתנו בימים קשים כל כך! וזכיתי לקחת חלק בהקמת מדינתנו בארץ האבות, שהפכה לי לבית. בהקרבה, בהתנדבות ובאהבה ניסיתי להפיח חיים חדשים במציאות חיי. כאן בארץ ישראל חיי קיבלו משמעות! משמעות חדשה! משמעות עם תוחלת מעבר להישרדות הפיזית. ה"ביחד" השתנה מתא קטן של שתי נערות שנלחמות מול הרשע, לתא תומך הולך ומתרחב של משפחה, חברה ומדינה. חיים נורמליים!
כעת, בהגיעי לגיל השלישי של חיי, אני רואה בהישרדותי זכות גדולה שיש בה גם חובה. חובה לפעול ביחד לקיים חברה של ערכים שיוויוניים, אנושיים ויהודים, שנוכל למסור את האבוקה שקיבלנו מאלה שנשארו שם – לבננו, לבני בננו, לדורות הבאים אחרינו. אני תפילה שנוכל למסור לאהובינו למעלה בבוא העת שהצדקנו את הישרדותנו.
