משה העליון

משה העליון נולד ב-1925 בסלוניקי שביוון לאביו אליהו, מנהל חשבונות, ולאמו רחל.

באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי ולאחר ימים ספורים נפטר האב. ב-7 באפריל 1943 הועלו משה, אמו ואחותו אסתר-נינה לרכבת והוסעו שבעה ימים בקרונות בהמות עד שהגיעו לאושוויץ. כל בני משפחתו המורחבת של משה נרצחו במחנה. משה עבד בעבודות שונות ושרד מכמה סלקציות.

באוקטובר 1943, כאשר יצא משה מאשפוז בבית החולים, גייסו אנשי שירות העבודה במחנה, ובהם ז'קו מאסטרו, יוצא סלוניקי שעבד בשירות התעסוקה של האס-אס, עובדים לבית הספר לבנאים. "ביקשתי מז'קו בספניולית, לאדינו: 'תכניס אותי לבית הספר'", ומשה נהיה חניך בבית הספר לבנאים של המחנה. באמצע 1944 תפסו שומרי המחנה מכתב שכתב משה לאסירה ידידה מסלוניקי. הוא נענש במלקות והועבר לקבוצת עבודה של עונשים. ביניו מיז'אן, חברו מסלוניקי, הוציא אותו מהקבוצה. בינואר 1945, עם פינוי מחנה אושוויץ, צעדו השניים יחד בצעדת המוות, סייעו זה לזה והגיעו יחד למחנה מאוטהאוזן. אחר כך הועבר משה למחנות מלק ואבנזה.

ב-6 במאי 1945, יום השחרור, "התחילו להיראות דגלים מאולתרים של ארצות המוצא השונות של אסירי המחנה. היינו יותר מ-100 יוצאי יוון, יהודים ונוצרים. לפתע פרצה שירה אדירה של ההמנון היווני. בדמעות שרנו כולנו את מילות ההמנון היווני, שיר החירות. ואז נתקלתי באסיר שצעק ביידיש: 'יהודים, יהודים!' והצביע על קבוצת אסירים. בעודי מנסה להבין מה מטרת ההתכנסות, עלתה מהקבוצה באטיות ובדבקות שירת התקווה. שרתי עמם. דגל לא היה שם. המילים הושרו במבטא ספרדי ובמבטא אשכנזי, ולא כולם שרו, אך הנעימה שעלתה הייתה כמעט אחידה".

משה יצא לדרכו ליוון, אך כשהיה באיטליה החליט לעלות לארץ ישראל. ביוני 1946 הגיע לארץ באניית המעפילים "יאשיה וודג'ווד".

הוא גויס להגנה באפריל 1948, לחם בחיל התותחנים במלחמת העצמאות ונפצע באחד הקרבות. הוא שירת בקבע 20 שנה ועבר לעבוד במערכת הביטחון. בשירות המילואים הועלה לדרגת אלוף משנה. משה פועל לתמיכה בניצולי שואה נזקקים, להנצחת מורשת יהדות יוון ולמאבק בהכחשת השואה. הוא היה חבר בוועד הבין-לאומי של אסירי אושוויץ, בהנהלת יד ושם ובוועד המנהל של הקרן לרווחת ניצולי השואה. הוא ממלא מקום יושב ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. במשך 15 שנה הוא היה יושב ראש ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל, והיום הוא נשיא הכבוד.

משה כתב את תולדותיו בספר מצרי שאול. הוא כתב שלוש פואמות, ואחת מהן, לזכר אחותו הצעירה נינה, הוא גם הלחין. משה הוא איש עדות המלווה משלחות צבא ובתי ספר בביקוריהן במחנות בפולין ומספר את קורותיו בעברית, ביוונית, בלאדינו, בצרפתית ובאנגלית לפני קבוצות חינוך מהארץ ומהעולם.

למשה ולרעייתו חנה ז"ל נולדו בת ובן, שישה נכדים וחמישה נינים.