כאשר נמלטו מן העיר ורשה בתחילת מלחמת העולם השנייה, לא היה אפשר להפריד בין נחום ויעקב קורנבלום. אולם בשנת 1944 גויסו שני האחים לצבא האדום, והם נשלחו ליחידות שונות. על אף מאמציהם לאורך השנים למצוא זה את זה, הם לא שבו להיפגש מעולם. אך תמונה שהתגלתה לא מכבר במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה ביד ושם סייעה לדור הבא של בני משפחת קורנבלום להתאחד.
בשנת 2006 עדכנה ברכה פליישמן (לבית קורנבלום) מקריית טבעון פרטים בדף העד שהגישה אמה עוד בשנת 1958 לזכרו של אביו של אביה יעקב, טוביה קורנבלום. לאחר שצירפה תצלום של סבה יעקב לדף העד, החליטה פליישמן לצרף גם תמונה של משפחת קורנבלום כולה מן התקופה שלפני המלחמה, בתקווה כי עוד בני משפחה שרדו ממנה.
בחודש אוקטובר 2011 ערך איגור קורמבליום (שהרשויות הרוסיות עיוותו את שם משפחתו של אביו) חיפוש במאגר השמות מביתו בניו יורק ומצא את דף העד של טוביה קורנבלום, עם התמונה המשפחתית. להפתעתו הוא שם לב שאחד מבניו של טוביה דומה עד מאוד לסבו נחום. לאחר שהוא וידא כי הפרטים בדף העד אכן תאמו את ההיסטוריה של משפחתו, היה לו ברור כי הוא מצא את המשפחה של אחיו של סבו שעקבותיו נעלמו לפני שנים רבות כל כך ושהיא מתגוררת היום בישראל.
אחרי שבועות ספורים נסע גנאדי קורמבליום, אחד משלושת בניו של נחום, עם בנו יבגני (הנושא גם את שמו של אחיו "האובד" של סבו, יעקב) לישראל כדי להשתתף בחתונה של אחד מבני משפחתו שהתגלו זה עתה. המשפחה המאוחדת ביקרה ביד ושם כדי לתעד את סיפור האיחוד, להשלים את מלאכת ההנצחה של המשפחה ולהמשיך ולבדוק מה עלה בגורלה של משפחת קורנבלום בתקופת השואה.
המחקר גילה כי אחרי המלחמה התיישבו שני האחים באוקראינה: יעקב התיישב בעיר סטניסלובוב וחי בה עד שעלה לישראל בשנת 1958; ויעקב התיישב בעיר קייב וחי בה עד שהיגר לארצות הברית בשנת 1991. שני האחים קורנבלום נפטרו לפני יותר מעשור, ואיש מהם לא ידע שאחיו שרד. "מאז שהייתי ילד קטן נהג אבי להזכיר לי תמיד: 'יש לי אח, הוא נמצא במקום כלשהו'", נזכר גנאדי. "אחרי שיצרנו קשר עם בני הדודים שלנו, לא הצלחתי לישון שני לילות. הלכתי לקברו של אבי, וסיפרתי לו: 'מצאנו אותו לבסוף'".
"זה מאוד משמעותי בעבורי", מציין רפי קורנבלום, בן אחר של יעקב קורנבלום. "אני בטוח שהם מאושרים 'שם למעלה' בשמים כאשר הם רואים את כולנו יחד כאן. מעגל נסגר".
לדבריה של סינטיה וורוצלבסקי, מנהלת פרויקט איסוף השמות, גילויים מעין אלו נהיו תכופים יותר בעת האחרונה, ככל שלניצולי שואה יש נכונות רבה יותר לספר את סיפוריהם וככל שהדור הצעיר יותר נהנה מגישה למידע רב יותר באמצעות רשת האינטרנט. "המפתח נמצא בידי בני הדורות הבאים", היא מסבירה. "הם מצוידים ביותר תושייה, וגם המודעות שלהם גבוהה יותר. זה כוחו של מאגר הנתונים: אנו מעבירים את לפיד הזיכרון הלאה. המשפחות האלה חוות מעין תהליך ריפוי, אחרי זמן רב כל כך".
