"לא, אני לא נספיתי, אני חי!"
כך הודיע לאוניד (לייביש) שיימן לאחיו לזר לאחר חמישים ותשע שנים שבהן היו שני האחים משוכנעים כי כל אחד מהם הוא השריד היחיד שנותר ממשפחתם. לזר ההמום סירב להאמין למשמע אזניו, ורק כאשר לאוניד הזכיר לו כיצד הם ברחו בריצה במשך יום שלם בהפגזות הראשונות על לבוב, השתכנע כי הוא מדבר עם אחיו. עוד באותו ערב נסעו לזר, אשתו ובתו מביתם בהרצליה אל ביתו של לאוניד בקרית גת, שעמד בציפייה דרוכה והמתין להם בחוץ. שם בהתרגשות עצומה התחבקו בפעם הראשונה זה חמישים ותשע שנים.
הגילוי המרגש על אודות האחים לבית שיימן אירע בזכות דפי העד אשר נאספים במפעל החשוב והייחודי של היכל השמות ביד ושם: איסוף שמותיהם של הנספים באמצעות עדות של קרובים ושל מכרים. שני האחים, אשר דרכיהם נפרדו בשנת 1941, התאחדו מחדש לאחר שהאחד מילא דפי עד לזכר קרוביו, והאחר ביקש מאנשי יד ושם לבדוק אם ידוע דבר מה על משפחתו.
"בשנת 1991 טיילנו אשתי ואני בירושלים, והיא אמרה שכדאי ללכת ליד ושם", מספר לזר, ניצול שואה שעלה לארץ ב1957- והקים משפחה. "ביד ושם נתקלנו בפעם הראשונה בדפי העד שבעזרתם אוספים את שמות הנספים. החלטתי למלא את הדפים ולהנציח את שמות הוריי, אחיי ואחותי".
לאוניד חי כל אותו זמן בברית המועצות לשעבר וב1995- הגיע גם הוא לישראל: "לפני שלושה חודשים, כשהבת שלי עלתה לישראל, היא שמעה על היכל השמות שביד ושם. היא שכנעה אותי לכתוב להם מכתב ולבקש מהם לבדוק אם יש להם פרטים על גורל משפחתי".
וכך ביוני 2000 הגיע לידי רימה לרמן, העובדת בהיכל השמות, מכתבו של לאוניד, ובו הוא מפרט ברוסית את אשר ידע: שמות בני משפחתו, תאריכי לידה ועיר מוצאם – טומאשוב-לובלסק.
רימה ערכה חיפוש במאגר הממוחשב של דפי העד ומצאה שבעה דפי עד שהיו בהם השמות והתאריכים אשר לאוניד ציין במכתבו. על כל דפי העד הללו היה חתום לזר שיימן. רימה התקשרה ללאוניד, בישרה לו על הממצאים ושלחה לו אותם בדואר, אך רק שבוע לאחר שקיבל את מכתב התשובה ועותקים של דפי העד מהיכל השמות, אזר לאוניד אומץ והתקשר לאחיו: "אשתי ענתה לטלפון", מספר לזר, "ומישהו דיבר אליה ברוסית, כך שהיא לא הבינה מילה וביקשה ממני לגשת לטלפון ולתרגם לה. האיש בטלפון שאל אותי אם יש לי אחים. עניתי שהיו לי אבל כולם מתו בשואה. הוא שאל אותי איך קראו לאחים שלי, והתחלתי למנות אותם: חיים, שלמה... והוא המשיך לומר את השמות אתי ואמר 'ואני לייביש!' הוא שאל אותי אם אני זוכר את אחי לייביש ומה קרה לו, ואמרתי לו שוודאי, אני זוכר אותו, אבל הוא נספה במלחמה. ואז הוא אמר: 'אני לא נספיתי, אני חי!'" מאז אותה שיחה מרגשת הפגישו לאוניד ולזר את בני משפחותיהם, הילדים והנכדים, והם היו נרגשים לא פחות.
חודש לאחר שמשפחת שיימן התאחדה, הגיעו לזר ולאוניד ליד ושם לחלוק את חוויותיהם.
לזר מספר את שאירע בזמן המלחמה: "כשהמלחמה הגיעה לאזור שלנו, כל המשפחה ברחה פנימה לכיוון רוסיה. בהתחלה כולם היו יחד, אבל אז גייסו את לאוניד לצבא האדום, ומאז אף אחד לא ראה אותו. גם שאר המשפחה התפזרה, ואני המשכתי מאז לבד".
בסוף המלחמה חיפשו האחים את בני משפחתם. "פנינו לכל מיני גורמים, ותמיד קיבלנו תשובה שאין אף שריד למשפחת שיימן. אשתי ואני, תמיד כשנתקלנו בשם שיימן, אפילו סתם בספר טלפונים, היינו מתקשרים לשאול, אולי...", מספר לזר. ולאוניד, כשהוא אוחז בתמונת אמם עם אחיו, מוסיף: "חשבתי שכל מה שנשאר לי מהמשפחה שלי הוא התמונה הזו של אימא שלנו שהייתה אתי כל הזמן והחזיקה אותי בחיים".
לאט-לאט הם מצליחים להיזכר בחוויות המשותפות שלהם מהילדות ולחלוק אותם עם ילדיהם. "אין לנו די מילים להודות לכם", הם אומרים לאנשי היכל השמות של יד ושם אשר זכו לאחד את האחים.
