יום שישי, 19 בדצמבר (ערב שבת וחג החנוכה), היה יום עבודה רגיל לאוקסנה קורול. היא לא ממש נתנה את דעתה לשלושה מבקרים שככל הנראה לא התכוונו כלל להעיף מבט במאגר השמות של קרבנות השואה. בכל זאת היא עזרה לאחת מהם — אישה מבוגרת — לנצל את הביקור ביד ושם כדי לחפש במאגר שמות של בני משפחה.
שושנה נובמבר ביקרה ביד ושם כמה פעמים בעבר אך מעולם לא חיפשה את שמות יקיריה שנספו בשואה. חברה מארצות הברית שתכננה לעשות סרט תעודה על אודותיה ביקשה להתלוות אליה לעוד ביקור ביד ושם.
קורול סייעה לגב' נובמבר לחפש במאגר, ועד מהרה מצאו דף עד לזכר אביה יעקב שלמוביץ' שהיא עצמה הגישה ב-1956. בדף העד נכתב ששניים מאחיה — בניק וסמק — נספו אף הם. שושנה זכרה אח שלישי, שלמאק, והניחה שאף הוא מת. הם ערכו חיפוש נוסף במאגר, ולהפתעתם מצאו דף עד נוסף על יעקב (מוטל) שלמוביץ' שהגיש בשנת 1999 בנימין (בני) שילון, לשעבר בניק שלמוביץ', לזכר אביו.
עד מהרה התברר כי כארבע שנים קודם לכן שלח בני ליד ושם דפי עד ותיעד בהם את כל בני משפחתו שנספו בשואה. בני המשפחה היו הוריו יעקב ובאשה, אחיו שלמאק ושי (סאמק), וכן אחותו הצעירה רוזה (שולמית) שלמוביץ' – היא שושנה נובמבר.
היה זה אחד מאותם מקרים שבהם שני ניצולים האמינו שהניצול האחר נספה בשואה. במיוחד מדהים שבמשך כמעט 50 שנה חיו האח והאחות במרחק של 70 קילומטרים בלבד זה מזה בארץ קטנה כמו ישראל ולא ידעו זה על קיומו של זה. לאחר עשרות שנים של ייאוש הצליחו לבסוף למצוא זה את זה, בזכות יד ושם והאוסף המיוחד של דפי העד. דפים אלו, מצבות סמליות לנספים, הם לעתים המפתח לקשר בין קרובי משפחה חיים שבמשך שנים נחשבו אבודים.
האח והאחות נולדו בוורשה: בניק (בני) נולד ב-1926, ורוזה (שושנה) נולדה ב-1930. עקב נסיבות משפחתיות קשות הועברו בניק, רוזה ואחיהם לבתי יתומים ולקרובי משפחה והופרדו זה מזה. רוזה שהתה כמה שנים בבית היתומים של ד"ר יאנוש קורצ'אק אך ערב המלחמה שבה והתאחדה עם אביה שהשתקע בקרקוב.
בנס שרדה רוזה במחנות ריכוז והשמדה נאציים, בהם אושוויץ, שם דחפה אותה קשישה אל מחוץ לתור הילדים לתאי הגזים. בניק מצא מקלט בברית המועצות. מ-1943 הוא לחם בגרמנים בשורות הצבא האדום ובראשית 1945 היה מהמשחררים של אושוויץ. בערך אז שלחו הנאצים את רוזה לרוונסבריק. היא שוחררה לבסוף בנוישטט-גלווה, מהמחנות של רוונסבריק, ב-2 במאי 1945.
רוזה הגיעה לישראל בשנת 1948 וגרה בבני ברק. בניק הגיע מפולין בשנת 1957. רוזה מילאה דפי עד בשנת 1956, ואילו אחיה מילא דפי עד רק כעבור 40 שנה: אחרי כל כך הרבה שנים של דממה הוא הניח שאיש לא נשאר בחיים. "חיפשתי אחריה ואחרי אחיי כל השנים שלאחר המלחמה", נזכר בני לאחר האיחוד מחדש. "אי אפשר לתאר זאת במילים. גדלתי לבד, והייתי חסין מפני בכי, לא ידעתי איך בוכים. אך אתמול בלילה בכיתי".
