ליביה פרינס, לשעבר לילי רייטר, מטורונטו הגיעה לישראל על מנת לבקר את בת דודתה מדרגה שנייה ורוניקה זר (לשעבר רודס). 64 שנים חלפו מאז השתיים נפגשו בפעם האחרונה ועד שליביה מצאה את ורוניקה מחדש. בילדותן, היו הבנות דודות חברות קרובות אך לאחר השואה הן איבדו קשר כשפנו כל אחת לדרכה. החברות העמוקה ביניהן נוצרה בשנות ה-40 בהונגריה כאשר אמה של ליביה עזרה לבת דודתה, אמה של ורוניקה, להתמודד עם מצוקה קשה אליה נקלעה.
"ב-1942, אביה (של ורוניקה) גויס בכוח אל גדודי העבודה" סיפרה ליביה. "אמי אמרה לה: 'את במצוקה. בתך ובנותיי בנות אותו גיל. בתך יכולה לעבור לגור אצלי'. היינו שלוש נערות מתבגרות בעיצומה של מלחמה נוראה." הנערות בילו אין ספור שעות יחדיו עד לאביב 1944, בשעה שהכוחות הנאצים השתלטו על האזור. "כל יהודי המחוז נכלאו בגטאות ומשם נשלחו בקורונות בקר לאושוויץ." הוסיפה ליביה. "משפחתי נספתה ורק אני ניצלתי."
אף ששתי הקרובות שרדו, הקשר ביניהן נותק לאחר המלחמה ועם הגירתה של ליביה לקנדה ב-1952. בשנת 2006, שמעה ליביה על פרויקט איסוף שמות קרבנות השואה, המבקש להנציח את שמותיהם של כל היהודים שנספו בשואה והחליטה לתעד בדפי עֵד את שמותיהם של הוריה ואחותה.
במסגרת אותו הפרויקט ביקרו נציגים מיד ושם בבית האבות "בית בלב" בו מתגוררת ורוניקה. כאשר ביקשה למלא דפי עֵד לזכר בני משפחת דודתה, משפחת רייטר, נאמר לה שליביה כבר עשתה זאת. עד מהרה היא קיבלה את הכתובת של בת דודתה האובדת.
ורוניקה יצרה קשר עם ליביה וזו הפצירה בה לחדש את הקשר ביניהן ולהשלים את פער עשרות השנים שחלפו מאז המלחמה. אך אפילו אחרי חידוש הקשר, ליביה התלבטה רבות אם לבוא לישראל. "לא היה לי קל להחליט," היא אמרה. "בכל זאת מדובר בנסיעה ארוכה."
בסופו של דבר החליטה ליביה שאסור לה לפספס את ההזדמנות לפגוש מחדש את בת דודתה וחברתה הקרובה משכבר הימים. היא חשה שיד הגורל זימנה לה הזדמנות לבקר במדינת ישראל, שגם כך היא תמיד חלמה לבקר בה. "חשבתי לעצמי שכל זה קרה בהתערבות משמים." סיפרה. "כבר שקלתי לנסוע לישראל על מנת לבקר חברים שלמדו איתי בבית הספר לפני למעלה מ-60 שנה, אך לבסוף דחיתי את הרעיון כיוון לא הרגשתי מוכנה לנסיעה כה ארוכה. כשקיבלתי את המכתב, אמרתי לעצמי, 'זה הסימן.'"
האיחוד כלל סיור בירושלים וביקור בבקעת הקהילות ביד ושם במהלכו הדליקו נרות נשמה לזכרם של יקיריהן שנספו בשואה.
