מתנדבים מספרים

דליה כ"ץ מתנדבת בפרויקט איסוף השמות

כשנולדה הבת השלישית, אמרה האם: שמה של הקטנה יהיה שיינע. שני הבנים מחו על כך בתוקף. לאחותנו לא יהיה שם גלותי, אמרו ודרשו עבורה שם עברי- נאוה. כשם בתו של בעל המכולת.

"וכך"-אמרה נאוה- "זכיתי בשם שלי" . כשנאוה היתה כבת חמישים , ואני התחלתי לשוטט בין דפי העד הממוחשבים, מצאתי דף עד, שנכתב הרבה שנים קודם לכן על שיינע - תלמידה צעירה מן העיירה הנחרבת של אמה של נאוה –ושם משפחתה-כשם נעוריה של האם (שכבר לא היתה אז בין החיים).

את הדף מלאה אשה מאחד הקיבוצים, כשהיא מגדירה את הקרבה לנספית "חברה". מכל הנתונים שבדף היה ברור ששיינע היתה אחות האם. הדודה של נאוה-שאותה לא הכירה מעולם. ספרתי על כך לנאוה . שלחתי לה את דף העד . אתרתי גם את מספר הטלפון של הקיבוצניקית. נאוה הססה זמן רב. "אולי האשה נפטרה כבר"- אמרה. "ואולי היא כבר איננה זוכרת. ואולי לא תרצה לדבר , או לא תוכל לדבר". כשטלפנה לקיבוץ ושאלה על האשה נאמר לה, שלמרות גילה המופלג היא מחזיקה בתפקיד אחראי מאוד במשק ועושה אותו היטב.

עברו ימים רבים עד שנאוה התקשרה אל האשה ("נורא חששתי" הסבירה). הציגה את עצמה ובקשה לשמוע על נעורי אמה ועל שיינע . "אוי" אמרה הקיבוצניקית. "מה שאת מעלה אצלי!את אמך אני זוכרת כאחות הגדולה והיפה של שיינע ,שאתה מעולם לא דברתי. "ובאשר לשיינע –חברתי: היינו שלוש נערות חברות באותה תנועת נוער ציונית,כאשר הגרמנים כבשו את ארצנו . החלטנו שעלינו לצאת מן העיירה ולהגיע לארץ ישראל. ארזנו חפצים אחדים ויצאנו לדרך. איש מבוגר שפגש בנו שאל לאן אנו הולכות וכשהסברנו לו אמר:עליכן לחזור מיד הביתה! ראשית אם תופסים מישהו שברח מן העיירה-שולחים אותו ואת משפחתו לגלות.את זאת הרי לא תרצו. שנית- הצבא האדום כבר קרוב , כך שהגרמנים יסתלקו מכאן בעוד זמן לא רב.

שיינע חזרה עם חברתנו לעיירה ואילו אני התעקשתי להמשיך בדרכי. אחר כך נודע לי ששתי החברות שלי נורו בידי הגרמנים ונרצחו יחד עם מרבית יהודי העיירה. נותרו שם קבר אחים ועצמות פזורות. ואני- אני אוכלת לעצמי את הלב על כי הנחתי להן לחזור ולא שכנעתי אותן לבוא אתי. זו אשמתי שחזרו. עד היום אני אוכלת לעצמי את הלב." כך אמרה ואחר כך הוסיפה בלחש: "סליחה.יותר אינני מסוגלת..."

אסתר שפיטלניק עילם
מתנדבת בפרויקט איסוף השמות  

טומאשוב מאזובייצקי, אוסטרוביעץ קיעלצע, פוניבז', ביאליסטוק, ליבאו....השמות מהדהדים, מצטלצלים, כל כך מוכרים, כל כך זרים. יוסף מולי. מספר לי על עיירתו, על בית העסק של סבו, על הבית של אביו. ירדנה מולי. היא מתחבטת האם להגיד לי שלסבה הייתה גלנטריה? היא חוששת שאני לא אבין מה זה. ירדנה יקרה, כן, את יכולה להגיד לי את המילה. גם לסבי הייתה גלנטריה. וכבר עולות בדמיוננו תמונות של מטפחות הראש הצבעוניות, הגופיות הצחורות, המסרקים, החפתים, הכפתורים שנמכרו שם... והכתובת שבה גרה משפחתו של נחום: קילינסקייגו 26- מה? אבל זה בדיוק שמו של הרחוב שבו גר אבא שלי, אמנם בעיירה אחרת... וההתרגשות רבה. החיוך שעולה על הפנים של שנינו, אני ילידת הארץ, הוא ניצול השואה הקשיש, מפגיש אותנו לרגע במין שותפות גורל שאין לה אח ורע.

 ניצולים, מנציחים יקרים, לא רק אני תורמת לכם בכך שאני מגיעה אליכם ועוזרת לכם למלא את דפי העד ולהקים לתחייה, ולו למספר דקות, את יקיריכם. גם אתם עוזרים לי. אתם מאפשרים לי ללמוד עוד משהו על החיים העשירים שהיו ואינם. אתם מאפשרים לי ללמוד עוד משהו על גורלכם – גורלנו. אתם מאפשרים לי לחוות ניחוחות רחוקים, נופים זרים, מלאי יערות, נהרות, ירק!

רק שזה תמיד נגמר בכך שביער הקסום הזה נרצחו כולם. כן, גם בנהר השוצף ההוא שמימיו אדמו. והידיעה הנחרצת בדבר התרחשות האירועים הנוראים מסירה באחת את הקסם הכרוך בשמותיהם ובתיאוריהם של המקומות הללו.

ואין כמו לשמוע בסוף את התודה, את ההערכה והאמירה על חשיבות העבודה שאנחנו עושים. תודה לכם, מנציחים יקרים, שאפשרתם לי להשתתף איתכם ברגעים קדושים וקשים אלה.