קטעי מקור נלווים
יוסף וישניה (1934 - 2020), אותיות פורחות בליל הבדולח, 1989
פישל רבינוביץ (נ. 1924), ביוגרפיה (של ניצולים), 1994
קטעי מקור נלווים
יוסף וישניה (1934 - 2020), אותיות פורחות בליל הבדולח, 1989
פישל רבינוביץ (נ. 1924), ביוגרפיה (של ניצולים), 1994
קטעי הקריאה הבאים מתארים את אירועי האלימות והבזיזה אותם חוו היהודים בפוגרום ליל הבדולח. אלה עדויות לפחד ולחוסר האונים שהקהילה היהודית חוותה במהלך הפוגרום. אפשר להשתמש בהם להעשרה אישית או קבוצתית.
"בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 התחולל בגרמניה פוגרום המונים נגד היהודים בהתאם להוראות המפלגה הנאצית ובהשתתפות כוחות מטעמה. במהלך הפוגרום נשרפו מאות בתי כנסת, 7,500 חנויות ובתים פרטיים של יהודים הותקפו, 91 יהודים נרצחו וכ-26 אלף איש נשלחו למחנות ריכוז. הרחובות התמלאו בשברי זכוכית, ומכאן שמו הידוע של הפוגרום – ליל הבדולח. [...] היה זה שיאו של תהליך שתוכנן חודשים לפני כן, בשיתוף פעולה הדוק בין הממשלה, המפלגה והרשויות הכלכליות. [...] מטרתם הייתה חיסול אפשרות הקיום הכלכלי של היהודים בגרמניה [...] [היהודים] הורחקו מכל מסגרת ציבורית, החל בבתי ספר וכלה בתיאטרונים. [...] הגירתם המתוכננת עד אז של יהודי גרמניה הפכה למנוסת חירום."
מתוך הסרט "מה אירע בליל הבדולח?" - סביבה לימודית "לומדים לבגרות בהיסטוריה, תשפ"ג" מפיק: יד ושם.
"הנאצים יצאו להשמיד את היהודים כמייצגי מקורות משני טעמים מיוחדים: ראשית, הם האמינו כי המקורות הללו מושחתים ומאיימים במישרין על גרמניה הנאצית. [...] אולם אם השפעת היהודים באה לידי ביטוי בספרות הפוליטית והכלכלית, מדוע היה צריך לשרוף את התנ"ך? מה בכוחו של התנ"ך כה הטריד את הנאצים? ברדיפה ובהשמדה של הנאצים את היהודים היה יסוד של פחד, כמעט אימה מפניהם. הרעיון של ניקוי המקורות ההיסטוריים והתחלה חדשה לגמרי כבש את המנטליות הנאצית: הם ייחסו ליהודים כוח כביר והרגישו כי היהודים מחזיקים במפתח לזהות ולאימפריה הגרמניות."
אלון קונפינו , "עולם ללא יהודים", הוצאת יד ושם, הוצאה לאור אסיה, ההוצאה לאור – מכון בן-גוריון לחקר הציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2017, ע' 34.
"איש לא מנע את ההרס. [...] איש בא בימים גילה ארון כלים ותחב כלים מכלים שונים לתוך כיסו. הוא דחק פטיש לידי, פטיש חדש לגמרי. תחילה רק שיחקתי בפטיש. בהיסח דעת הנפתיו אנה ואנה. במקום כלשהו נתקלתי – שמשה התנפצה לרסיסים, שמשה של ארון ספרים הרוס. נבהלתי! אך מיד התעוררה סקרנותי. דפקתי קלות על שמשה סדוקה והיא נשמטה ממסגרתה בקול שקשוק. עתה החל הדבר לשעשעני. בשמשה השלישית הלמתי כה חזק עד שרסיסיה נתזו לכל עבר. מעכשיו פיניתי לי דרך בעזרת פטישי – כל מה שחסם את דרכי, חטף מכה והועף הצידה: רגלי כסאות, ארונות הפוכים, זכוכית. הו, כמה חזק הרגשתי את עצמי! התחשק לי לשיר, הייתי שיכור מהתענוג להלום בפטיש."
הנס פטר ריכטר, "שמו היה פרידריך", מגרמנית: רות גורן, סדרה על שם קורצ'אק, הוצאת יד ושם, 1981, ע׳ 75.
"בשבע בערב ישבנו בחדר, ונכנסו אבנים דרך החלונות ודרך התריסים. אלה זרקו, אלה שהם גייסו אותם, שאנחנו לא ראינו אותם, הם זרקו פנימה אבנים. בחדר על יד היה טלפון, אז צלצלנו למשטרה. לא ידענו מה קורה, הרי לא ידעו. צלצלנו למשטרה ואמרנו להם: אנחנו מותקפים, זורקים עלינו אבנים. אמרו לנו שנברח למעלה. [...] אמרו שהם יבואו. בזה זה נגמר, ובאותו רגע שהם יבואו ניתק החשמל והטלפון. העניין הזה היה כל-כך מסודר, הכל היה מוכן. הם ניתקו, לא היה יותר חשמל ולא טלפון. אנחנו ברחנו למעלה, והגענו למעלה. אבל מאחר והם ידעו בדיוק לאיפה אפשר לברוח, עפו גם למעלה אבנים. [...] עד שאחרי שעה שעתיים, אני לא זוכר בדיוק, דפקו בדלת. שאלנו: מי זה? אמרו: משטרה! פתחנו, נכנסו שני שוטרים ואמרו לאימא שלי ולדודה: אתם יודעים מה, אם יש לכם כסף האספסוף יכול לקחת לכם את הכסף. תנו לנו את הכסף, אנחנו ניתן לכם קבלה, ואתם תקבלו את זה בחזרה כשתרצו."
עדותו של אברהם בן משה, עמ' 11 | ארכיון יד ושם O.3_12613
"אחרי שהחריבו דירות והשליכו את רוב החפצים לרחובות, הטילו הפורעים הסדיסטים לבלי שובע רבים מהדיירים הרועדים אל תוך נחל קטן שזורם בגן החיות, והורו לצופים המזועזעים לירוק עליהם, להשליך עליהם בוץ וללעוג למצוקתם".
דיווחו של דייוויד ה' פם, הקונסול האמריקאי בלייפציג.
מרטין גילברט, "ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן", תרגום: בן-ציון הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007, ע' 53.
"בינתיים ביישובים המקומיים נחוגה שריפת ספר התורה כמייצגת זהות גרמנית חדשה. הקהילה היהודית הקטנה והמפורקת ברצנבורג, פומרניה, מכרה את בית הכנסת המקומי לפני נובמבר 1938, והבניין הפך לשוק ביצים. עם בוא ליל הבדולח ושריפתם של מאות בתי כנסת ברחבי גרמניה, כמה מתושבי רצנבורג מחו. גם הם רצו בית כנסת משלהם שיוכלו להעלות באש, שכן מהו יישוב ללא בית כנסת שרוף? הדבר שקול לאי השתתפות בהיסטוריה הלאומית החדשה. הקהילה היהודית אולצה איפה לבטל את המכירה ולהחזיר את הכסף. הביצים סולקו משם, בית הכנסת שוחזר, והרצנבורגים העלו באש את בית הכנסת שלהם."
אלון קונפינו , "עולם ללא יהודים", הוצאת יד ושם, הוצאה לאור אסיה, ההוצאה לאור – מכון בן-גוריון לחקר הציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2017, עמ' 200-201.
"פניתי לבית הכנסת, לפני בית הכנסת ... עומד נוער היטלר ועושה משיכת חבל עם ספרי התורה, וזה היה קשה מפני שזה קלף, והיריעות קלפים קשורות, הן תפורות, עשו משיכת חבל, אני ידעתי כניסה צדדית לחצר בית הכנסת, ידעתי כניסה צדדית, נכנסתי פנימה בכדי לנסות להוציא את הטלית של אבא שלי."
עדותו של מאיר יצחק פליקס
ארכיון יד ושם O.3_12008
״בליל הבדולח, 9 בנובמבר 1938, כאשר שמע הרב קרליבך שהנאצים מעלים באש את בית הכנסת הראשי של המבורג רץ מיד לבית הכנסת ונכנס בכניסה צדדית כדי להציל את ספרי התורה. הוא פנה לנאצים והתחנן שיניחו לספרים באומרו: "התנ"ך הרי קדוש גם לכם". תשובתם הייתה - מכות נמרצות. רק בנס הצליח להימלט מהם.״
אנציקלופדיית דעת, מכללת הרצוג דעת ללימודי יהדות ורוח.
"קהל גדול נאסף שם, וזיהיתי גבר מזוקן שהיה הגבאי שלנו, עוזרו של הרב. שלחתי לעברו מבט ידידותי, ושני סוכני גסטפו קלטו את זה, והורו לנו ללכת אחריהם. שני הסוכנים לכאורה היו בקושי מבוגרים ממני, והעזתי לשאול אותם מה עשיתי. אחד מהם ענה בקול גס, 'עוד מעט תדע!' כשהגענו לחצר תחנת המשטרה היו שם עוד אסירים יהודים. קצתם היו חבולים בעקבות הלקאות. דובר של המשטרה אמר שאנחנו שם בגלל מה שקרה בפריז. הוא הוסיף שלא יקרה לנו דבר אם נשתף פעולה, וכל זה נועד להגנתנו. נלקחנו לתאי מאסר. ובהמשך אחר הצהריים נתנו לכל אחד מאיתנו כיכר לחם קטנה. בשעת ערב מאוחרת הצעידו אותנו לתחנת הרכבת, לקול קריאות הלעג של כמה צופים. עלינו על רכבת מיוחדת, שיעדה לא ידוע. עצרנו בדרך לאסוף עוד אסירים ונסענו במשך רוב שעות הלילה. הפחד הנורא ביותר שלנו התממש כשהגענו לפני עלות השחר לדכאו, תחת אורות מסנוורים."
מתוך עדותו של ולטר לב אצל מרטין גילברט, "ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן", תרגום: בן-ציון הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007, עמ' 50-51.
״ההורים שלי עד 1938 לא חשבו לרגע לעזוב את גרמניה. [...] זהו לב הבעיה של יהדות גרמניה: שהיא היתה כל כך מעורה בתוך החברה הגרמנית שהמכה הנאצית באה עליה מבפנים. [...] זה לא יכול להיות שהגרמנים, שאנחנו חיים אתם, שזה ימשך כך. זו אפיזודה. זו הייתה האווירה. ובאווירה זו גם נכנסו לליל הבדולח. ולא תפסו אותו. הוא בא עליהם במהלומה. אני זוכר שאמא עמדה לבנה ובכתה. היא טלפנה לחברים לא יהודים. היו לה יותר חברים לא יהודים מאשר יהודים. שום תשובה. אף אחד לא ענה.״
עדותו של צבי בכרך | מתוך הסרט "יהודי גרמניה ערב פרוץ מלה"ע ה-2" , במאי: ראובן הקר, ישראל 2005 | תצוגת הקבע של המוזיאון ההיסטורי לתולדות השואה – יד ושם.
"הלכתי, ילד בן 11. הולך... ומתקרב לסביבה של החנויות. ואיכשהו אני מרגיש ריח של שריפה באף. מה שהיה לי נורא מוזר, לא הבנתי מאיפה זה בא. ואני מרגיש מהומה וצעקות. מתקרב יותר ויותר ורואה... אלה עם החולצות הצהובות, ה״אס-אה״, מתלבשים על החנויות האלה, שוברים את השמשות, ומסביב עומד הקהל ומסתכל. ואני הולך ומצטרף, עומד בין הקהל ורואה את הנעשה. והייתי כמו מאובן במקום. הם שברו את החלונות, הם הוציאו את כל הדברים שהיו בפנים, זרקו אל הרחוב. בחנות אחת תפסו מסכן אחד שהוא היה בחנות וכמעט הרגו אותו. ואני ממשיך הלאה, אני מתקרב אל בית הכנסת הגדול, ברחוב אורניינבורג. זה היה הפאר של בתי הכנסת. רצו לשרוף את בית הכנסת ומכבי האש כיבו את האש. אני רואה את זה ואני כבר לא יכול להישאר שם. ואני רץ הביתה, אני כולי רועד בכל הגוף, ובוכה, ומסתכל שמישהו אולי רודף אחרי. ואני מגיע הביתה, פורץ בבכי וצועק לאמא ״אמא, אמא, הם הורסים הכל, הם שורפים הכל.״ זה היה משהו נורא. איזה הרגשה יש לילד? ילד בן 11, יהודי, שרואה את זה, מה הוא חושב? מה הוא יכול לחשוב? מה יכול לבוא על דעתו, לחשוב באותו רגע למה הם עושים דבר כזה? איך הוא יכול בכלל להבין את העולם? [...] נרדפנו בכל מקום. [...] מה שאני תפסתי בכלל בכל הסיפור הזה, אני תפסתי את חוסר האונים של ההורים. חוסר האונים של היהודים בכלל, את חוסר האונים של הקהילה."
עדותו של צבי אבירם אברהמסון, מתוך הסרט "המרד שלי: סיפורו של ניצול השואה צבי אבירם". במאי: צבי נבו, ישראל 2019 | מפיק - יד ושם.
"כשעלינו במדרגות לדירתנו שבקומה השלישית, פילסנו את דרכנו בזהירות בין שברי זכוכית ועץ. כשפתחנו את דלת דירתנו מצאנו לפנינו אנדרלמוסיה רבתי. בפרוזדור המרווח מצאנו פתוחות שלוש מארבע הדלתות של שני ארונות המצעים הגדולים מעץ אלון צהבהב. הארונות היו מרוקנים. מאחורי הדלת הרביעית, הסגורה עדיין, נשארו כמה מצעים ישנים שנשכחו כנראה. זכוכיות שבורות וכלים שבורים היו פזורים בכל מקום, וכלי כסף ופמוטים נעדרו ממקומם בארון חדר האוכל. [...] המומים ופוחדים לזוז עמדנו שם, שלושתנו ואימא, כמו אילמים".
מתוך עדותה של רות הרשקוביץ
גילברט, מרטין. "ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן", תרגום: בן-ציון הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות 2007, ע' 55.
"חזיתות רבות של חנויות הפכו לעיי חורבות, והיה ברור שכל אלה חנויות יהודיות. דודי היה בעל עסק לנוצות מילוי לכריות וכסתות. לצד חנותו היתה חנות משקאות יהודית. כשהתקרבתי למקום ראיתי נוצות מתעופפות באוויר, ועוד נוצות דבוקות לאספלט מעורבות ביין שניגר מחנות המשקאות. בקבוקים שבורים התגוללו בכל מקום. ניתן היה לשער שמיטב היינות נבזזו, ואחרים נשברו תוך כדי הרס החנות. אחרי החוויה הזאת הרגשתי שראיתי די, ופניתי לשוב הביתה. בכל מקום היתה התמונה זהה: אנשי ס"ס מובילים יהודים. ... מצב רוחי ההרפתקני התחלף בדכדוך עמוק. התחלתי לקלוט את המציאות הקשה, של מה שקרה ומה שעלול עוד לקרות. עד שהגעתי לביתנו, כבר נודעה למשפחתי הסיבה למתקפה על היהודים ועל רכושם. מאותה נקודה ואילך השתנו החיים מבחינתי. ראיתי רק מטרה אחת לנגד עיני, לעזוב את גרמניה."
מתוך עדותה של אסתר אשר
מרטין גילברט, "ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן", תרגום: בן-ציון הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007, ע' 49.
"השעה כבר 6:30 ובקושי אני יכול לחשוב בצלילות. אי אפשר לתאר את מה שקרה לנו, יהודי גרמניה, מאז 4:30 בבוקר. בכל גרמניה אין בית כנסת אחד שלא נשרף או עדיין עולה באש, אין חלונות ראווה שלא נופצו."
מתוך מכתב של אויגן להמן
מרטין גילברט, "ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן", תרגום: בן-ציון הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007, ע' 29.
"לראות את בתי הכנסת שלנו עולים בלהבות, לראות את בעלי חנויות יהודיות פוסעים לפניהן כשעל גבם שלט 'אני מתבייש להיות יהודי' בזמן שחנויותיהם נשדדות, היה מפחיד ושובר לב. לא רק חנויות הן שנהרסו, אלה חיים שלמים."
מתוך עדותה של ברוניה שוובל
מרטין גילברט, "ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן", תרגום: בן-ציון הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007, ע' 31.
"החיים היהודיים בווינה הגיעו למעשה אל קצם עם הרס בתי הכנסת המפוארים הרבים בלאופולדשטרסה, בטמפלגסה, בגרוסה שיפגסה ועוד רבים אחרים. אנצור בליבי תמיד את זכרה של וינה לפני הסיפוח הנאצי ואת זכר הורי, שחזו בהגירתם המוצלחת של ששת ילדיהם. הם עצמם גורשו למזרח ב-1942, שם מצאו את מותם."
מתוך עדותו של פליקס רינדה
מרטין גילברט' "ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן", תרגום: בן-ציון הרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007, ע' 36.
אוניברסיטת בן גוריון – ההוצאה לאור, מכון בן-גוריון לחקר הציונות
אסיה מוציאים לאור
אנציקלופדיית דעת - מכללת הרצוג דעת ללימודי יהדות ורוח
ידיעות ספרים - ידיעות אחרונות
יד ושם
Harper Perennial
Penguin Books
Yale University Press
יד ושם פועל כמיטב יכולתו על מנת לאתר את בעלי הזכויות בתצלומים, בסרטים וביתר היצירות שנכללו בסרט/מיצג. השימוש ביצירות הכלולות בסרט/מיצג נעשה, בין היתר, לפי סעיף 27א לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007. אם הנך בעל זכות היוצרים באיזה מהיצירות, או אם יש בידך מידע נוסף על בעלי זכויות של חומרים הכלולים בסרט/מיצג/ תערוכה/אתר - אנא צור קשר עם יד ושם בכתובת הדוא"ל.