אור דולק: מיזם לציון ליל הבדולח

הסבר למדריך:

מטרתו של הדף היא לדון בשתי שאלות מרכזיות בהקשר ליל הבדולח וזכרון השואה בכלל:

1. 1. לשם מה אנו זוכרים? מדוע לדעתכם יש לזכור?
2. 2. אלו אירועים מתוך השואה אנחנו זוכרים ומציינים, ומדוע דווקא אותם?

אנחנו זוכרים ומציינים את ימי הזכרון לשואה בתאריכים שמציינים את מרד גטו ורשה ואת שחרור אושוויץ. בחרנו לציין הערב את מאורעות ליל הבדולח. מדוע לדעתכם חשוב לציין גם את מאורעות אלו? מה המשמעות בהצבת אירועי ליל הבדולח וחורבן בתי כנסיות יחד עם אירועים כגון המרד, שחרור אושוויץ וכו'?

מקור 1: משנה

משנה מסכת מגילה פרק ג' משנה ג'

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.

בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב -

אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ, וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים, וְאֵין פּוֹרְשִֹין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵּרוֹת, וְאֵין עוֹשִֹין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא [עיקוף],

שֶׁנֶּאֱמַר "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" (ויקרא כו לא) - קְדֻשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין.

עָלוּ בּוֹ עֲשָֹבִים - לא יִתְלשׁ, מִפְּנֵי עַגְמַת נֶפֶשׁ.

רש"י: 

מפני עגמת נפש - מניחין בו עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בניינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו:

רמב"ם: 

עגמת נפש - רוצה לומר שיכאב הלב כשיש בו עשבים וישתדלו בבניינו אם יוכלו, או תכנע נפשם וישובו אל ה' אם אין בהם יכולת לבנותו, ולפיכך מותר לתלוש העשבים ולהניחם במקומם אבל לא יתלוש ויאכיל, או יאבדם לגמרי. ודברי רבי יהודה אלו, כולם אמת.

למדריך:

המשנה הזו היא הבסיס לדיון הערב. המשנה והגמרא בדיון אודות גורל בתי כנסת שחרבו מבהירות כי לא ניתן להשתמש בבתי הכנסת לכל צורך אחר לאחר חורבנם. אולי ניתן לראות בדברי המשנה את הידיעה של חז"ל ששטח בית הכנסת שחרב הוא יעד שירצו להשתלט עליו, להשתמש בו ככלי, כ"מגרש גדול" או כ"פיסת נדל"ן" רחבה ואפקטיבית. לכן, באותו פרק במשנה, ישנן שלוש משניות (כולל משנה זו) שעוסקות בבית הכנסת ובקדושתו ובאיסור להשתמש בו לצרכים אחרים גם לאחר חורבנו.

במשנה מצוין כי אין להשתמש בבית כנסת שחרב ויש לתת לעשבים לצמוח מפני עגמת נפש. הוראה זו מעלה שתי שאלות מרכזיות: מה תפקידם של העשבים? מה תפקידה של עוגמת הנפש? נתבונן בדבריהם של רש"י ורמב"ם אודות שתי סוגיות אלו באמצעות שאלות מכוונות:

שאלות לדיון מקור 1:

1. מה להבנתכם ההבדל בין ביטויו של רש"י "יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו" לבין ביטויו של הרמב"ם "וישתדלו בבניינו אם יוכלו"? מהי עבודת הזיכרון שהאדם נדרש לה מבחינת כל אחד מהם? לאיזו מן האפשרויות אתם מתחברים יותר? מדוע?

2. מה עמדתכם ביחס לקישור שעושה המשנה ועושים הפרשנים בין הזכרון והחורבן לבין הדרישה מאיתנו, הזוכרים, להעלות בקרבנו תחושה של עוגמת נפש? כיצד הדבר מעצב את הזיכרון? מה קשר זה מאפשר לנו ומה הוא מונע מאיתנו?

לסיכום, שני פירושים אלו עוסקים בסוגים שונים של עבודת הזיכרון. חלקם נוטים להיות יותר אקטיביים ומכוונים לעשייה ופעולה ואילו אחרים נוטים להיות יותר פאסיביים ומבקשים תשובה ותפילה: רש"י מתמקד בצער עצמו, או כפי שמנסח הרב שטיינזלץ: "כדי שההזנחה תהיה נכרת, ויצטערו הבריות על כך שבית הכנסת חרב". העשבים בהקשר זה הם עדות לתנועה ולהתפתחות של החורבן כמאורע היסטורי וחברתי שהשלכותיו ממשיכות להתפתח עם הזמן, כאילו יש להן חיים משל עצמן. הרמב"ם מנגד, מבקש שהעשבים לא יעוררו בנו רק כמיהה וגעגוע לעבר, אלא "שנשתדל" ונפעל למען החייאתו מחדש .

במקורות הבאים נעסוק בשאלת המשמעות והתפקיד של זכרון החורבן באמצעות מקורות שונים בני התקופה שכותביהם חיו ופעלו בגרמניה עד שהיגרו ממנה לאחר עליית הנאצים לשלטון.

מקור 2: יצירה

לודוויג מיידנר (1966-1884)
לזכר חורבן בתי הכנסת שלנו בגרמניה 10/11/1938, 1939
גיר ופחם על נייר
אוסף האמנות, יד ושם, קומת האמנות ע"ש מושל

מידע נוסף למדריך:

לודוויג מיידנר 1884, בֶּרְנְשְׁטַט, שלזיה – 1966, דַרְמְשְׁטַט

לודוויג מיידנר החל ללמוד בבית הספר המלכותי לאמנות בברסלאו בשנת 1903, שם למד הדפס אצל האמן הרמן שטרוק. ב-1906 למד באקדמיית ז'וליאן ובסדנת קורמון שבפריז. ב-1912 ייסד את תנועת הפתטיים (Die Pathetiker) עם האמנים יעקב שטיינהרט וריכרד יאנתור. ב-1927 נישא לאלזה מאייר, ציירת גם היא, וכעבור שנתיים נולד בנם דוד. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הודר מיידנר מעשייה אמנותית ציבורית ויצירותיו הורדו מתצוגה. לאחר פוגרום ליל הבדולח, בנובמבר 1938, שלח מיידנר את בנו לאנגליה באמצעות הקינדרטרנספורט ובאוגוסט 1939 היגרו גם הוא ואשתו לשם. בשנים 1940–1941 נכלא מיידנר במחנות ההסגר למהגרים ממדינות אויב, הייטון ורמזי שבאי מאן. ב-1942 שוחרר מיידנר והתיישב בלונדון. בשנת 1953 חזר לגרמניה ושב לפעילות אמנותית ענפה.

ברישום זה מיידנר מגיב לפרעות ליל הבדולח שחווה בנובמבר 1938 בקלן. כתובת המופיעה בפינה השמאלית העליונה של היצירה, המציינת את התאריך העברי של יום הפרעות, יוצרת רמיזה איקונוגרפית לציורו של רמברנדט "משתה בלשאצר" המבוסס על סיפור מספר דניאל. יד נעלמה כותבת כתובת חידתית על הקיר ודניאל מפענח אותה כנפילתו הקרובה של מלך בבל. מיידנר יוצר זיקה בין הרס בתי הכנסת בגרמניה לבין חורבן בית המקדש וכך מייחל לסופו של הרייך השלישי, כפי שקרסה האימפריה הבבלית.

זיקה זו יכולה להעיד על משמעות ליל הבדולח עבור מיידנר. חורבן "מקדש המעט" יוצר תחושת חורבן, ואפילו יציאה לגלותו האישית.

שאלות לדיון על היצירה: 

1. איזה דמות/ פרט בציור תפס אתכם? כיצד הדמות / הפרט מבטא את החורבן ואת הזכרון? איזה ביטוי של "עוגמת הנפש" מופיע ביצירה?

2. היצירה צוירה כשנה לאחר ליל הבדולח, מה מבקש לודוויג מיידנר לזכור וכיצד?

לסיכום מקור זה: יש ביצירה הנצחה של האבל והכאב על חורבן בתי הכנסת בגרמניה ואולי גם תקווה להכנעת הרוע בגרמניה.

מקור 3: 

ויקטור פרנקל, מתוך "זכרונות - מה שלא נכלל בספריי" (עמ' 85-84)

נאלצתי לחכות שנים כדי שהמספר שלי יעלה ברשימת הרוצים להגר לארצות הברית. זמן קצר לפני ההתקפה היפנית על פרל הארבור נתבקשתי לבוא לקונסוליה האמריקאית על מנת לקבל את הוויזה שלי, ואז היססתי. האם עליי לעזוב את הוריי הזקנים מאחוריי? מה יהיה גורלם? גירוש למחנה ריכוז? האם אומר להם שלום ואשאירם לגורלם? הוויזה הייתה בתוקף רק לי בלבד.

לא יכולתי להחליט מה לעשות. עזבתי את ביתי וטיילתי ברחובות העיר, אך כל הזמן ליוותה אותי מחשבה אחת: "האם אין זה מצב הדורש איזה רמז משמיים?" כשחזרתי הביתה נפלו עיניי במקרה על חתיכה קטנה של שיש שהיה מונח על השולחן.

"מה זה?" שאלתי את אבי.

"זו", ענה לי אבי, "חתיכת שיש מתוך ההריסות של בית הכנסת, ששרפו אותו עד היסוד. יש עליה חלק מעשרת הדברות. אני יכול להגיד לך מאיזו דברה היא באה. ישנה רק דברה אחת שמשתמשת באות שנחרטה כאן בשיש הזה."

"ומהי?..." שאלתי בציפייה מתוחה. אז אמר לי אבי: "כבד את-אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך".

וכך נשארתי "על האדמה" עם הוריי ונתתי לוויזה לאבד את תוקפה.

ויקטור פרנקל, "זיכרונות: מה שלא נכלל בספריי", תרגם פרופסור דוד גוטמן, הוצאת דוד גוטמן, חיפה, 2015, עמ' 85-84.

שאלות לדיון, מקור 3:

1. מה להבנתכם משמעות החורבן וזיכרונו עבור פרנקל? מה ויקטור פרנקל בחר לעשות עם האבן, עם שאריות החורבן?

2. לאיזה מהפרשנויות (רש"י / רמב"ם) המעשה של ויקטור פרנקל מתחבר? באיזה אופן?

לסיכום מקור זה: בסיפור הזה ישנה התייחסות למשמעות האישית שעיצב לעצמו פרנקל מול החורבן. החורבן קורא אותו לפעולה ולבחירה.

מקור 4: 

מתוך דרשתו של הרב ד"ר יצחק ברויאר, י"א בכסלו תרצ"ט (4 בדצמבר 1938), בבית כנסת של יוצאי גרמניה בירושלים:

ה' בעצמו לא צייד את הטוב באותה עוצמה ארצית כמו את הרע ... ה' בעצמו, למען חירות האדם, עטור ניצחונות פחות מהלא-אֶל. מחירותם של בני האדם וקיבוציהם הלאומיים, בראש ובראשונה מחירותם של היהודים ושל העם היהודי, מצפה ה' תחילה להשלמת הבריאה, לאיזון המשפט והעוצמה. למען חירותו של האדם הותיר ה' את הבריאה בלתי-גמורה, יתרה מזו – פגומה. לא נגד ה' פונה הקטסטרופה הגרמנית בהטלת אשמה אלא נגד חירות האדם. לקונן יכולים אנו יחד עם ה' אבל לכפר יכולים רק אנחנו. זאת תשובת ה' אלינו. הבה ונקים על אדמת הקודש, לנו ולא-לוהינו, מצבת זיכרון לכפרה. 

Isaac Breuer, Weltwende, Jerusalem 1979, pp. 133-136, תרגום: דוד זינגר ומרדכי ברויאר

שאלות לדיון, מקור 4

מה המענה של הרב ברויאר לשאלה מדוע לזכור? מה הדבר שאותו צריך לזכור לפי הרב ברויאר?

לסיכום מקור זה: בדרשה של הרב ד"ר יצחק ברויאר ניתן להראות את המשמעות המוסרית שהוא רואה בחורבן, קריאה לפעולה רוחנית של טוב אל מול הרוע והחורבן.

מקור 5:

אף אירוע היסטורי אינו מופיע יש מאין, אף אירוע היסטורי אינו יחיד במינו, מאחר שזה מצביע על היעדר זיקות להקשר, לעבר ולהווה.

ב-9 בנובמבר 1938 איש לא היה יכול כמובן לדמיין את תא הגזים באושוויץ, אפילו לא היטלר עצמו. אבל באותו יום היה אפשר לדמיין עולם גרמני שבו היהודים והיהדות כלים באש ובאלימות.

אלון קונפינו, עולם ללא יהודים, הוצאת יד ושם, הוצאה לאור אסיה, ההוצאה לאור – מכון בן-גוריון לחקר הציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2017, ע' 29.

שאלות לדיון, מקור 5:

המקור הזה עשוי להתאים לסגירת השאלה למה אנחנו צריכים לזכור את אירועי ליל הבדולח. מה משמעותו של ליל הבדולח לפי קונפינו? במה אתם מסכימים / לא מסכימים עם הקביעה שלו?

לאור דבריו של קונפינו, מהי "עוגמת הנפש" הנובעת מאירועי ליל הבדולח?

לסיכום מקור זה: קונפינו מסביר מה המשמעות של אירועי ליל הבדולח בציר הזמן של השואה. לדעתו הם הסמן הראשוני להשמדת היהודים בהמשך.

שאלות לסיכום הערב:

אפשרות א':

נחזור לדברי רש"י ורמב"ם על הפרשנויות לעוגמת הנפש אל מול חורבן בית הכנסת.

אילו ביטויים של "עוגמת נפש" היו בשלושת בתי הכנסת שפגשנו הערב?

אפשרות ב':

המפגש היום הציע דרך אחת להתוות זיכרון והיא הלימוד. מה עמדתכם לגבי עבודת זכרון זו? אילו עוד דרכים עולות בדעתכם לזכרון השואה?