באנו מרקע שונה לגמרי – הוריו של ישראל היו יהודים ורשאיים מן המעמד הבינוני הנמוך והם מתו בגטו והניחו בידיו של ישראל את הדאגה לאחותו הקטנה. הוא הצליח להכניס אותה לבית היתומים של יאנוש קורצ'ק ואחר כך צפה בה אין אונים כשהובלה, עם קורצ'ק ועם כל שאר הילדים, אל הרכבת לטרבלינקה. אני עצמי עליתי לארץ מצ'כוסלובקיה עם הורי ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ובזמן שישראל התמודד עם אבדניו בגטו ורשה שיחקתי אני כדורגל בחיפה שבארץ-ישראל.
ישראל היה חבר השומר הצעיר ומרדכי אנילביץ' היה מדריך שלו, אבל בין השניים לא היה קשר של ממש. ישראל לחם במרד גטו ורשה ואיבד עין מפגיעת כדור גרמני, ובמשך כמה ימים טיפלה בו החברה של אנילביץ'. ב-1942 נשא ישראל לאישה את אריאלה גלבגרס, שנספתה אחר כך במיידנק. הוא נשלח למיידנק והתנדב להצטרף לטרנספורט ל"מקום אחר"; הטרנספורט הזה, ובו יהודים ולא-יהודים, הגיע לאושוויץ. רצה המקרה והפקיד הפולני ששלח את החדשים למקומות עבודה היה בשעתו חבר של אחד ממוריו של ישראל בבית הספר. הוא שלח את ישראל לעבודה במונוביץ', תת־-מחנה של אושוויץ שהיה מסונף לבית חרושת, שבו היה לו סיכוי לשרוד, ועזר לו בדרכים נוספות. אין ספק שהוא הציל את חייו. כל ימיו, ואף לנגד עיני ממש, ניסה ישראל לברר מה עלה בגורלו של מצילו הפולני, אך לשווא. הוא נהג להתאונן באוזני ברוב תסכולו על שלא התאפשר לו למלא את החובה המוסרית הבסיסית הזאת.
באושוויץ נעשה ישראל חבר המחתרת היהודית והשתתף בהברחה של אבק שרפה שהשיגה קבוצת בחורות במקום העבודה אל אנשי הזונדרקומנדו במתחם תאי הגזים. התוצאה הייתה מרד הזונדר-קומנדו, באוקטובר 1944. כשנטשו הגרמנים את אושוויץ וצעדות המוות יצאו לדרך יצא ישראל בצעדת המוות למאוטהאוזן ומשם הוצעד מרחק 28 קילומטרים לתופת שבגונסקירכן — בלי מים, בלי אוכל. כעבור כמה ימים שחררו אותם האמריקאים.
אחרי השחרור היה ישראל גוטמן החולה מאוד אמור להישלח להחלים בשווייץ, אבל במקום זאת עבר לאיטליה עם ארגון "הבריחה". הוא הופקד על ילדים ובני נוער במחנה באיטליה ובסופו של דבר הגיע לישראל והצטרף לקיבוץ להבות הבשן ובו נשא לאישה את עירית, בת ליהודים פולנים. הוא נעשה פעיל מאוד בתנועה הקיבוצית והתחיל לכתוב ספרים על השואה עוד לפני שקיבל אישור מקיבוצו ללמוד בירושלים. בוורשה לא השלים את לימודיו התיכוניים, ואילו בירושלים התעתד לקבל תואר ראשון ושני. לפני כן, ב־-1961, הצטרף אל אבא קובנר ואל קבוצה שגם אני נמניתי עם חבריה, שהקימה את מכון מורשת להנצחת השואה (כיום נקרא המוסד בשם "מורשת: בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'"), וב־-1963 התחיל המכון להוציא לאור את ילקוט מורשת, אחד הפרסומים הראשונים בעברית בנושא השואה. התיידדנו ואחר כך נעשינו חברים קרובים, חברות אמיצה שנמשכה חמישים שנה, עד הסתלקותו.
לא אעסוק כאן בתוצרת האדירה של כתבים היסטוריים שהוציא תחת ידו שנודעה להם חשיבות מרכזית בחקר השואה. את זאת מיטיבה לעשות חוי דרייפוס במאמרה המשובח המתפרסם בקובץ הזה. בשבילי היה ישראל יותר מעמית, הוא היה ידיד נפש. כעין תאומים היינו; נהגנו להשוות את עצמנו לשני הזקנים מן ה"חבובות" – לישראל היה חוש הומור מפותח.
לא פעם היינו חלוקים בדעותינו, אך כלפי חוץ הצגנו כמעט תמיד חזית מאוחדת. עמדת היסוד של שנינו הייתה זהה, על־אף ההבדלים ברקע שלנו — שנינו ראינו את השואה מנקודת מבט יהודית. רצינו לספר את סיפורם של היהודים; כמובן שאין בכך כדי לומר שלא עסקנו במרצחים ובאחרים שנהוג להכלילם בתיאור הלא מדויק "העומדים מן הצד" – אבל הדגש היה על היהודים. לשם כך למדתי לקרוא פולנית, וישראל, ספקן למדי, נתן לי לקרוא חומרים בפולנית. לעולם לא השתכנע שאני מסוגל באמת ובתמים להשתלט על השפה שבה הוא חשב וחלם.
לא היה שבוע שלא נפגשנו בו, בדרך כלל יותר מפעם אחת, בביתו (אחרי שעזב את הקיבוץ בעקבות מותו הטרגי של בנו נמרוד) או באוניברסיטה העברית ואחר כך ביד ושם. בשני המוסדות האלה היו לנו משרדים צמודים ואנחנו היינו נכנסים, אני אליו והוא אלי, ומדברים. מדברים בלי סוף.
במודע החלטנו שנחלק את עיקר מאמצינו, אני אתרכז באוניברסיטה והוא ביד ושם. אלא שאחר כך שכנעתי אותו להחליפני בתפקיד ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה ואני עצמי נעשיתי פעיל יותר ביד ושם. הוא הקים את המכון הבין־לאומי לחקר השואה ביד ושם ומובן מאליו היה שאני אבוא בעקבותיו כמנהל. שנינו נעשינו יועצים אקדמיים ליד ושם.
ישראל הוזמן לגרמניה, להיפגש עם מורים סוציאל־דמוקרטים, ידידי ישראל, אנשים שרצו להתמודד ברצינות עם העבר הגרמני. הוא לא רצה לנסוע ולבסוף אמר שייסע רק אם אבוא אתו ואם הוא יוכל לדבר באנגלית. הגרמנים הסכימו ואנחנו נסענו יחד לווירצבורג (Würzburg) וישראל עשה שם רושם אדיר על המארחים. אחר כך, כשהתכוננתי לנסוע בפעם הראשונה לאושוויץ, אמרתי לו שאסע רק אם הוא יבוא אתי וידריך אותי במחנה. שוב נסענו יחד והוא השכיל אותי בנוגע לאושוויץ.
אני הייתי מתקן לו נאומים והוא היה מנחה אותי במגעי עם עמיתים פולנים. כמעט כל מאמר שכתב אחד משנינו על השואה עבר תחת ידי חברו לקריאה, הערות ותיקונים. הוא היה מומחה גדול – לא היה ספר חשוב שנעלם מעיניו, והוא, כמוני, קרא גם בלשונות שלא דיבר בהן וככה השלמנו זה את זה.
צודקת חוי דרייפוס בדבריה על חילוקי הדעות שנתגלעו בינינו בנושאים מסוימים, ובייחוד בשאלה המכרעת של הקשר בין המושגים שואה ורצח עם (ג'נוסייד). השקפתו הייתה שהשואה התחוללה כתוצאה מהתלכדות ייחודית ובלתי חוזרת של נסיבות ושל רקע מסוימים. למרבה הפרדוקס כך גרס גם ראול הילברג, שעליו היינו שנינו חלוקים מן היסוד. הילברג לא התייחס מעולם לשאלה "למה?" בפומבי, אך את דעתו הביע בחוגים סגורים, כמו שעשה בשצף קצף (ובגרמנית!) בהיידלברג, במעמד ששנינו היינו שותפים לו אי אז בשנות השמונים. אני לא הסכמתי, אז כעתה, עם שניהם משום שבעיני השואה היא רצח עם שבינו ובין מקרים אחרים של רצח עם יש הקבלות מסוימות אלא שהשואה הייתה הביטוי חסר התקדים והקיצוני ביותר של הפתולוגיה הזאת. שני ידידי לא קשרו את השקפתם בדבר הייחודיות של השואה עם איזה גורם דתי או מטפיזי. הם פשוט חשבו שהשואה הייתה תולדה של צירופים כה יוצאי דופן של גורמים שונים עד שלא ייתכן שתתחולל שנית. התווכחנו לפעמים בגלוי, בנוכחות אחרים, אך בדרך כלל בדל"ת אמות. המחלוקת לא ערערה את חברותנו האמיצה; אדרבה, אולי אפילו ההפך הוא הנכון – ציפינו בשקיקה לוויכוחים על רצח עם. אבל כמעט בכל עניין אחר היינו תמימי דעים.
ישראל ואני נעשינו אמנם באופן טבעי קרובים מאוד בשלב מוקדם מאוד, אבל תמיד נשאר איזה תחום פרטי שאיש משנינו לא אבה לפלוש לתוכו. לא כל מה שנחשב גם נאמר. הוא היה חד לשון ובהחלט לא אדם קל — הטרגדיות של חייו, ובכללן מות אשתו עירית לפני לא מעט שנים, לא הרפו ממנו יום וליל. אבל הייתה לו משפחה אוהבת והייתה בכך משום הקלה. אשתי המנוחה, אילנה, קצת פחדה ממנו, אבל דווקא כלפיה גילה את הצד הרך והאכפתי שלו. הוא בא להלווייתה וכשהתחבקנו געה בבכי.
הוא היה ביקורתי מאוד בדעותיו על זולתו, אם עמיתים ואם מוסדות; הוא לא גילה את דעותיו אלה בציבור, אך בינינו לבין עצמנו בהחלט לא קימץ במילים. הוא ידע שאפשר לסמוך עלי שלא אגלה את רגשותיו לאיש. בשנים האחרונות נעשה מדוכדך מאוד וספקני באשר לעתידו של חקר השואה בישראל וגם כאן הייתה דעתי שונה במקצת. הוא נהג לומר לי שהוא מקווה שאני צודק, אבל הוא לא השתכנע.
הוא היה חברי הקרוב ביותר ואפילו בהלווייתו לא נכחתי כי את הידיעה המצערת קיבלתי במכונית, בדרכי לשדה התעופה לנסיעה ארוכה. הוא היה אדם דגול והיסטוריון גדול, שקול, יסודי שמעולם לא ערבב את סיפורו האישי בתובנותיו ההיסטוריות. בקיאותו בתקופות רבות בהיסטוריה, ולא רק במלחמת העולם השנייה, הייתה פנומנלית; התזה שלו לקבלת תואר מוסמך עסקה בחסידות והייתה לו תפיסה מעולה של ההיסטוריה היהודית כמכלול. הוא היה מניח כמובן מאליו שאנאם בהלווייתו. לא כך היה. תחת זאת אני כותב את השורות האלה.
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
