שאלות נפוצות: חסידי אומות העולם

חסידי אומות העולם הם מי שזכו לתואר רשמי המוענק על ידי יד ושם בשם מדינת ישראל והעם היהודי ללא-יהודים אשר שמו נפשם בכפם להצלת יהודים בשואה. התואר מוענק על ידי ועדה מיוחדת בראשות שופט בית המשפט העליון, אשר מחליטה על הענקת התואר על פי מערכת של קריטריונים וכללים מוגדרים.

המונח "חסיד אומות העולם" נלקח מתוך המסורת היהודית. בספרות חז"ל השתמשו במונח על מנת לתאר לא-יהודי אשר בא לעזרתם של יהודים בעת צרה או מי שמכבדים את שבע מצוות בני נוח, ובהן האיסור על שפיכות דמים. חוק יד ושם עשה שימוש במונח קיים ויצק לתוכו משמעות נוספת. החוק הגדיר את חסידי אומות העולם כמי שלא רק שסייעו יהודים, אלא שתוך כדי כך גם סיכנו את חייהם.
תנאי זה הפך להיות קריטריון בסיסי להענקת התואר.

התנאים הבסיסיים להענקת התואר הם:

1. מעורבות פעילה של המצילים בהצלת יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות.
2. סיכון לחייהם, חירותם או מעמדם של המצילים.
3. המניע הראשוני של המצילים היה לסייע ליהודים נרדפים. כלומר: ההצלה לא נעשתה עבור רווח כספי או תגמול אחר כגון המרת דתם של הניצולים, אימוץ ילדים וכו'.
4. קיומן של ראיות למקרה ההצלה – עדות של מי אלו שקבלו את העזרה מהמצילים (עדות ניצול) או במקרים יוצאי דופן תיעוד ממקור ראשון המבסס את אופי ההצלה והנסיבות להצלה.

במקרים מיוחדים הוכרו דיפלומטים כחסידי אומות העולם, למרות שלא סיכנו חייהם. היות ודיפלומטים נהנו מחסינות דיפלומטית, הם הוכרו במקרים בהם פעלו ביודעין כנגד המדיניות של ממשלותיהם ו/או התעלמו מההוראות של הממונים עליהם ועל ידי כך הצליחו להציל מספר גדול יותר של יהודים.
במקרה של מנזרים, כנסיות ומסדרים דתיים התואר מוענק לראש המוסד הדתי, כלומר, למי שעמד/ ה בראש ונשא/ה באחריות. במקרים מיוחדים, כאשר חברים במוסד הדתי פעלו בניגוד להוראות או עשו מעל ומעבר לחובתם, גם הם יכולים להיות מעומדים לתואר.

לחסידי אומות העולם מוענקות מדליה מיוחדת שעליה מוטבע שמם ותעודת כבוד. שמותיהם נחקקים על קירות הכבוד בגן חסידי אומות העולם ביד ושם בירושלים.
האות מוענק למצילים או שארי-בשרם בארצות מגוריהם באמצעות נציגיה הדיפלומטיים של ישראל. בטקסים אלו נוכחים נציגים של הממשל המקומי והם זוכים על פי רוב לסיקור תקשורתי רחב. לעיתים הניצולים מזמינים את מציליהם או קרוביהם לישראל ואז, לבקשתם, מתקיימים הטקסים ביד ושם.
חוק יד ושם מסמיך את יד ושם "להעניק אזרחות-כבוד, ובמידה שהלכו לעולמם - אזרחות זיכרון של מדינת ישראל לאות הוקרה על פועלם" (חוק יד ושם, סעיף 4/2א).

אחת ממשימותיו החשובות של יד ושם היא הכרה בחסידי אומות העולם. אי לכך, אנו מקבלים בברכה כל מידע על הצלה בשואה. כל מידע יבחן לגופו, ואם קיימות עדויות מוצקות שתומכות בסיפור, הוא יוצג בפני הועדה לציון חסידי אומות העולם. כל החומר יישמר בארכיון יד ושם לדורי דורות.

למידע על הגשת בקשה להכרה במצילים >>>

בהחלט. יד ושם מכיר במצילים גם לאחר מותם. ההכרה בחסידי אומות העולם היא תכנית מתמשכת, ואנו נמשיך לפעול כל עוד יתקבלו בקשות המגובות בבסיס ראייתי העומד בקריטריונים שנקבעו.

הצלת היהודים בשואה לבשה צורות רבות ומגוונות, וקיים מגוון רחב של מעורבות והקרבה מצד המצילים. התואר חסידי אומות העולם שמור לקבוצה קטנה ומיוחדת של מצילים בתוך המעגלים הרחבים יותר של מי שסייעו ועזרו -- הוא מוענק רק למי שהוכח שסיכנו את חייהם, חירותם ומעמדם במטרה ברורה להציל חיי יהודים מרדיפות ומרצח.
קיים, כאמור, מעגל רחב יותר של גברים ונשים שעזרו לנרדפים בני העם היהודי בתקופה האפלה ביותר בתולדותיו, אך הגשת העזרה לא כללה נטילת סיכונים. לאנשים אלו אנו מכירים תודה עמוקה ומעשיהם מתועדים אף הם על ידנו. ועם זאת, על אף שעזרה כזו יכולה הייתה להיות מכרעת והביאה לעיתים להצלת יהודים, הרי שבהעדר מרכיב הסיכון הם אינם זכאים לתואר על פי אמות המידה של תכנית חסידי אומות העולם.

יש סיבות שונות לאי הכרה במצילים. כדי לקבל את התואר צריך להוכיח שהמטרה אכן הייתה הצלת יהודים, והתואר אינו מוענק במקרה שהמניע שונה. מניעים אחרים היו עשויים להיות: (1) רווח כספי. (2) הרצון להמיר את דתם של האנשים שניצלו, (3) במקרה של הצלה של יהודים שהמירו את דתם לנצרות  כאשר הוכח שהמצילים ראו בניצולים נוצרים וסברו שאסור לנהוג בהם כיהודים, (4) לקיחת ילד יהודי מתוך רצון לאמץ אותו. (5) הצלה שנעשתה תוך כדי פעולת התנגדות שמטרתה העיקרית לא הייתה הצלתם של יהודים.
סיבה נוספת לאי הענקת התואר היא כאשר המציל/ה אשר הציל/ה יהודי אחד או יותר היה מעורב באותו הזמן ברצח, בפשעי מלחמה או בפגיעה באחרים.
במקרה של מנזרים, כנסיות ומסדרים דתיים, התואר יוענק לראש המוסד הדתי אשר הכתיב את המדיניות ונשא באחריות. ההנחה היא כי חברי המוסד הדתי מחויבים לציית לסמכות העליונה של אותו מוסד ולכן, אלא אם כן נהגו בניגוד או מעבר לחובת הציות, הם אינן זכאים לתואר.
וכמובן שצריך לזכור שהיו מעשי הצלה ראויים שלא הוכרו מכיוון שאיש לא הביא אותם לתשומת ליבו של יד ושם. ההתמודדות עם זיכרונות כואבים היא חוויה קשה מאוד עבור הניצולים – חלקם לא פנו מעולם ליד ושם על מנת שמציליהם יוכרו, אחרים נפטרו לפני שהבקשה הוגשה או שלא שמעו אודות התכנית.
ולבסוף, חלק מן המצילים יישארו אלמונים לעד מפני שניסיון ההצלה שלהם נחשף והם והיהודים אותם ניסו להציל נרצחו, בלא להותיר אחריהם עדות למעשיהם. מתוך ידיעה שיהיו מקרים שלעולם לא יוודעו ויתועדו, הקים יד ושם אנדרטה לכבודו של חסיד אומות העולם האלמוני בשדרת חסידי אומות העולם. ראה אנדרטת החסיד האלמוני.

יד ושם מופקד על הנצחת השואה ועל פעולות תיעוד, מחקר וחינוך. תכנית חסידי אומות העולם קיימת במסגרת מנדט זה ולכן תפקידנו להוקיר את המצילים שהצילו יהודים בתקופת השואה בלבד.

יד ושם מופקד על הנצחת השואה ועל פעולות תיעוד, מחקר וחינוך. היהודים אמנם לא היו הקורבנות הבלעדיים של הנאצים ועוזריהם, אולם יד ושם, כרשות הזיכרון של העם היהודי לשואה ולששת המיליונים, מתמקד בשואה - בניסיון חסר התקדים לרצוח כל יהודי רק מפני שנולד יהודי. במסגרת זו הגדיר חוק הכנסת את חסידי אומות העולם כמי "ששמו נפשם בכפם על מנת להצלת יהודים". הלוחמים האמיצים שלחמו בנאצים ראויים להוקרה ולהערכה, והם זוכים לה בדרך-כלל על ידי מדינותיהם ועל ידי הארגונים אליהם השתייכו.

העמידה וההתנגדות היהודית במהלך השואה לבשו צורות רבות, וההיסטוריה של התקופה מלאה בסיפורים על גבורה יהודית, סולידאריות ועזרה-הדדית. קיימות דוגמאות רבות ומגוונות למעשים אלו: פעילות ברשת הצלה, מתן פרוסת לחם לאסיר אחר, עידוד וסיוע נפשי, הברחת מזון או מסמכים מזויפים, סיוע בניסיונות בריחה, העברה של מכתבים ומידע, עזרה לאסיר להימנע מעבודת פרך או גירוש, ועוד.
כמעט בכל עדות, מספרים הניצולים על מקרים של עזרה שהגישו יהודים ליהודים אחרים. אלו ביטויים מעוררי הכבוד של אומץ לב, הקרבה וסולידאריות, ויד ושם ומחויב להנציחם, לתעדם, לחקור אותם ולשלב אותם בפעילותו החינוכית וכל מכלול הפעילויות המגוון, כולל באתר האינטרנט.
יחד עם זאת, נראה שיהיה זה בלתי אפשרי להגדיר קריטריונים על פיהם ניתן יהיה לקבוע אילו מן הפעולות והמעשים הרבים והמגוונים האלה של המצילים היהודים ראויים להוקרה מיוחדת ולמדליה.
בכל הנוגע ללא יהודים, נקבע שהקריטריון הבסיסי להענקת תואר חסיד אומות העולם הוא קיומו של סיכון למציל, כלומר התואר יוענק לאדם אשר בחר ביודעין לסכן את עצמו, לוותר על הביטחון היחסי של ה"עומד מהצד", לחצות את הקו ולהזדהות עם הקורבנות עד כדי נכונות לחלוק אתם את גורלם. לגבי יהודים אנו מניחים שקיימת מסגרת של ערבות הדדית, ובעיקר, לא ניתן יהיה לעשות את אבחנה כמו במקרה החסידים משום שכל היהודים באשר הם נידונו להשמדה והיו בסכנה קיומית מתמדת ללא קשר למעשיהם. עזרה ליהודים אחרים יכלה להגדיל את הסכנה במקרים מסוימים, אולם הימנעות מכלל סכנה לא היתה אפשרית.

מספר החסידים שהוכרו אינו משקף את כל מידת העזרה והסיוע שניתנו ליהודים על ידי לא-יהודים מאחר וסיפורי הצלה רבים נותרו לא ידועים. המספרים נגזרים מהחומר והמסמכים המצויים ביד ושם. מספרי המצילים במדינות השונות תלוי במגוון רחב של גורמים ולכן אינו מצביע בהכרח על היחס הכללי של האוכלוסייה המקומית ליהודים ולרצח. לאור ההבדלים המשמעותיים בנסיבות שהתקיימו בין ארצות שונות ואזורים שונים –  חשוב לנקוט זהירות רבה כאשר מבקשים לערוך השוואות מעין אלו. למידע נוסף לחץ כאן.