"הייתי אז אישה צעירה. לא שונה מאנשים אחרים. לא טובה יותר ולא טובה פחות. החיים הותירו אותי רחוקה מהתהפוכות שהתחוללו סביבי. לא ידעתי עצבות.
ואז, לפתע, מצאתי את עצמי כמורה צעירה מתמודדת עם הטרגדיה הזאת שנפלה עליכם. לא יכולתי לקבל זאת. פגשתי אתכם. באתי אל ביתכם לקחת אתכם. הנחתם את ידכם הקטנה בידי (היד השניה החזיקה מזוודה גדולה עם "האוצרות" שאמכם ארזה בדמעות).ויצאנו למסענו... מזה זמן רב אני רוצה להודות לכם על שלימדתם אותי על האיוולת האין-סופית של הגזענות. תחושה זו תלווה אותי בשארית חיי... מעולם לא הרגשתי תחושה כזאת של התרוממות-נפש, כזה סיפוק, מלבד כשגידלתי את ילדיי שלי. אף עבודה אחרת שביצעתי לא מילאה אותי בגאווה כה רבה. תארו לכם כיצד חשתי בתור אישה בת 20... ללכת לישון בלילה ולחשוב לעצמי – עוד חמישה ילדים ניצלו, עוד חמישה ילדים לא גורשו... אהבתי אתכם כל כך אז ואני עדיין אוהבת אתכם כל כך היום."