באביב 1943 גברה הפעילות הפרטיזנית בליטא. לאחר המרד בגטו ורשה באפריל 1943 החלו הגרמנים להיות מודעים לאפשרות של התנגדות יהודית בגטאות. ב-21 ביוני 1943 הועבר השלטון על הגטאות בליטא מהמִנהל האזרחי הגרמני לאס-אס.
יצחק ויטנברג, המפקד הראשון של ה-פ.פ.או (ארגון הפרטיזנים המאוחד) בווילנה
יד ושם, ארכיון התצלומים 4216/31
וילנה בתקופת השואה: מחנה ה. ק. פ.
רכבת קובנה: משלוח המוות לפונאר
חברי מטה ה-פ.פ.או., בכיוון השעון מלמטה מימין: יוסף גלזמן (בית"ר), אברשה חובויניק (בונד), ניסן רזניק (הנוער הציוני), יצחק ויטנברג (קומוניסטים) ואבא קובנר (השומר הצעיר). במרכז התצלום – הבניין בגטו בו שכנה מפקדת ה-פ.פ.או
יד ושם, ארכיון התצלומים 2074/90
יחיאל (איליה) שיינבוים, מפקד "קבוצת המאבק של יחיאל" – אחת המחתרות בגטו וילנה. נהרג בקרב עם הגרמנים ב-1 בספטמבר 1943 בגטו וילנה
יד ושם, ארכיון התצלומים 2921/130
סעדיה בהט (נ. 1928). השער לגטו וילנה, 1945
דיו על נייר
אוסף המוזיאון לאמנות, יד ושם, ירושלים תרומת האמן
במרס 1943, תוך כדי חלוקת "שיינים" חדשים, פשטו בגטו שמועות על חיסולם הצפוי של מחנות העבודה והגטאות הקטנים באזור וילנה - שוויינציאן, מיכיילישוק, סול ואושמיאנה - עליהם היה מופקד גנס. במקביל בוצעה אקציה גדולה בגטו גרודנו. הגרמנים הבטיחו לגנס שיהודי הגטאות הקטנים יועברו לווילנה וקובנה. גנס וקבוצת שוטרים מהגטו יצאו לארגן את ההעברה. כ-3,000 איש נשלחו מהגטאות הקטנים לגטו וילנה ולמחנות עבודה, אך כ-3,800 איש נשלחו לפונאר ברכבות, שם נרצחו. הידיעה על הרצח התפשטה בגטו והביאה לחרדה וייאוש. בתי הכנסת התמלאו מתפללים ובקרב החוגים הדתיים הוכרז על "יום כיפור קטן".
מסוף יוני עד תחילת יולי 1943 חיסלה משטרת הבטחון של וילנה בפיקוד ברונו קיטל (Kittel) את מחנות העבודה באזור וילנה - ביאלה ואקה (Biala Waka), קינה (Kene), בזדאני (Bezdany) ונובה ויאלקה (Nowa Wilejka) - בשל קשרי העצירים עם פרטיזנים ובשל מקרי בריחה. גנס טען שהגרמנים זקוקים לגטו עובד ויעיל ושהעבודה עבור הגרמנים היא האפשרות היחידה להינצל, אך התחזקה התחושה שסופו של הגטו קרב.
ב-21 ביוני 1943 הוציא ראש האס-אס הימלר הוראה לחיסול הגטאות באוסטלאנד ושילוח היהודים למחנות ריכוז.
ב-6 באוגוסט נחטפו יהודים שעבדו מחוץ לגטו. רבים מהם התנגדו, אך כ-1,000 מהם נשלחו ברכבות לאסטוניה. גנס הבטיח לציבור כי האנשים מובלים לעבודה באסטוניה ולא להשמדה. ב-24 באוגוסט יצא המשלוח השני לאסטוניה, בו היו 1,400-1,500 גברים, נשים וילדים.
ב-1 בספטמבר לפנות בוקר הוקף הגטו על ידי כוחות בטחון גרמנים ואסטוניים והיציאה לעבודה נאסרה. חיילים אסטוניים החלו לעצור גברים ולהוציאם מחוץ לגטו. הגרמנים דרשו 3,000 גברים ו-2,000 נשים למשלוח לאסטוניה. אנשים התחילו להסתתר ב"מאלינות". מטה ה-פ. פ. או. הוציא פקודת גיוס לכל חברי הארגון. כ-100 מאנשי המחתרת שהתרכזו בקרבת מחסני הנשק של הארגון הוקפו על ידי גרמנים ואסטוניים לפני שהצליחו להצטייד בנשק, והוצאו מהגטו. כמה מהם הצליחו לברוח ולהישאר בגטו. מטה ה-פ. פ. או. ריכז את הכח שנותר ברחוב סטראשון. ה-פ. פ. או. הפיץ כרוז בו קרא ליהודים למרוד, אך תושבי הגטו לא נענו. יחיאל שיינבוים, מפקד הכח ברחוב סטראשון, פתח ביריות על הגרמנים ונהרג בחילופי האש. גנס ביקש למנוע קרב וסיכם עם משטרת הבטחון שמִנהל הגטו יספק את מכסת האנשים בלא כניסה של גרמנים לגטו.
האקציה נמשכה עד 4 בספטמבר 1943. אחריה זנח ה-פ. פ. או. את רעיון המרד בגטו והחל בהוצאת חבריו ליערות רודניקי (Rudniki) ונארוץ' (Narocz). ב-14 בספטמבר נרצח גנס בחצר מטה הגסטפו בווילנה. ב-23-24 בספטמבר חוסל גטו וילנה. יותר מ-4,000 ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנות ההשמדה בפולין, שם נרצחו. מאות זקנים וחולים נלקחו לפונאר ונרצחו. כ-3,700 גברים ונשים נשלחו למחנות ריכוז באסטוניה ובלטביה. בווילנה נשארו כ-2,500 יהודים במחנות העבודה "" ו-. תחת ניהולו של קצין הוורמאכט קארל פלגה, וכן בבית החולים הצבאי ובבתי המלאכה של משטרת הביטחון. יותר מ-1,000 איש התחבאו ב"מאלינות" בשטח הגטו ובחודשים שאחרי חיסול הגטו נתפסו רובם. מאות אנשי מחתרת יצאו ליערות. ב-23 בספטמבר יצאה מהגטו הקבוצה האחרונה של אנשי ה-פ. פ. או. ובה 80-100 לוחמים בראשות אבא קובנר. ביערות הקימו אנשי הארגון כמה גדודי פרטיזנים. הם השתתפו עם הצבא האדום בקרבות לשחרור וילנה ביולי 1944.
קייליס
אוסקר גליק, יהודי מאוסטריה, גורש לווילנה. הוא פגש חייל גרמני, חבר נעורים מווינה שדאג לסדר לו עבודה ב"קייליס" – בית החרושת לעיבוד פרוות. גליק התחזה לפולקסדויטשה (גרמני אתני) והצטייד במסמכים מזויפים. עובדיו היהודים של "קייליס" גורשו באקציות והוא עמד להיסגר. גליק הציע לממונה על האספקה לצבא הגרמני באזור להפעיל את "קייליס" עבור הצבא. עם חיסול הגטו השני שוכנו פועלי "קייליס" ובני משפחותיהם באגף מיוחד במפעל שהפך למחנה עבודה סגור. בינואר 1942 פרצה שריפה במפעל ובעקבות חקירה גרמנית התגלה שגליק יהודי. גליק ואשתו נאסרו ונורו. ב"קייליס" חיו היהודים בתנאים טובים יחסית והוא נחשב למקום בטוח בעיני יהודי הגטו. בתחילה היו בו כ-800 איש ומספרם עלה לכ-1,250. ב"קייליס" היו בית ספר לילדים וספריה קטנה, נערכו הרצאות והתקיימה פעילות ספורט. זמן קצר לפני שחרור וילנה על ידי הצבא האדום רצחו הגרמנים את יהודי "קייליס" בפונאר.
ה.ק.פ. (H.K.P - Heeres Kraftfahr Park)
עם כיבוש וילנה הקימו בעיר יחידות הנדסה של הוורמאכט שני בתי מלאכה לתחזוקת כלי רכב צבאיים כחלק ממערכת בתי המלאכה של הוורמאכט (HKP), ובהם הועסקו יהודים תחת פיקודו של רב סרן קארל פלאגה. לאחר הגירוש הראשון לאסטוניה באוגוסט 1943 הועברו עובדי ה.ק.פ. ובני משפחותיהם – כ-1,000 איש - מהגטו לשני גושי בניינים ברחוב סובוץ', מחוץ לגטו. המקום גודר והפך למחנה. ב-27 במרס 1944 נערכה אקציה נגד הילדים במחנה. עם התקדמות הצבא הסובייטי חוסל מחנה ה.ק.פ. והאנשים הובלו לפונאר ונרצחו. בלילה שבין 2 ל-3 ביולי ברחו כ-150 איש מה.ק.פ. בליל 4 ביולי תקפה קבוצה מזוינת מ-ה.ק.פ. את משמר האס-אס, פגעה בשני שומרים ופרצה אל מחוץ למחנה. 150-200 איש מ-ה.ק.פ. - בהם ילדים - ניצלו ב"מאלינות" ועל ידי בריחה.
הירשמו לקבלת מידע ועדכונים מיד ושם:
הפניה לאתר החדש
החדשות הטובות הן שאתר עבר לאחרונה שידרוג משמעותי
החדשות הפחות טובות הן שבעקבות השדרוג אנחנו מעבירים אותך לדף חדש שאנו מקווים שתמצאו בו שימוש
