בריאות ורווחה בגטו וילנה

סמטאות הגטו הצרות ומערכות המים והביוב המיושנות לא נועדו לאוכלוסיה כה גדולה. הביוב נסתם והפך למקור זוהמה, צינורות שהתפוצצו גרמו למחסור במים ואשפה נערמה ברחובות. הצפיפות והתנאים הסניטריים הירודים גרמו לעלייה בתחלואה ולמכת פשפשים וכינים. על אלה נוסף המחסור במזון, לבוש ואמצעי הסקה. בכניסה לגטו תלו הגרמנים שלט: "זהירות - סכנת מגפות. הכניסה ללא יהודים אסורה לחלוטין!"

בתנאים אלו נדרשה לפעול מחלקת הבריאות בגטו. חמישה רופאים ניהלו אותה ובראשה עמד חבר היודנראט שבתאי מילקונוביצקי. המחלקה הפעילה את שרותי הבריאות ופיקחה עליהם.

בבית החולים בגטו היו מחלקה פנימית, מחלקה כירורגית, מחלקת ילדים וכן מעבדות, בהן מעבדת רנטגן. בבית החולים עבדו כ-180 איש – רופאים, אחיות וטכנאים. בשנת 1942 אושפזו בו למעלה מ-3,000 חולים. מפברואר 1942, בעקבות הגזרה הגרמנית על איסור לידות בגטו, פעלה המחלקה הגינקולוגית בחשאי. חדר לידה סודי הופעל בבית החולים. התינוקות שנולדו הוסתרו ב"מאלינה" בבית החולים, שם היניקו האמהות. כשגדלו התינוקות הם נרשמו כמי שנולדו לפני הצו.

המרפאה בגטו הייתה פתוחה 24 שעות ביממה והיו בה רופאים כלליים, רופאים מקצועיים, רופאי שיניים ובית מרקחת. ועדה של שלושה רופאים יכלה לשחרר עובדים מסיבות מחלה. מאות אנשים פקדו את המרפאה בכל יום - בעיקר בשעות הערב, כאשר חזרו מעבודתם.

יחידה סניטרית-אפידמיולוגית בבית החולים טיפלה במחלות מדבקות ובמגפות. היא נקראה "מחלקת בדיקות", מחשש שהגרמנים ירצחו את המאושפזים. היחידה דאגה לניקיון הגטו ותושביו ופיקחה על מסעדות, בתי תמחוי ומאפיות. עונש קבוצתי הוטל על דירות מזוהמות. תושבי הגטו לא קיבלו כרטיס אוכל אם לא הציגו אישור שקיבלו מאחד משני בתי המרחץ והחיטוי, לפיו התרחצו לפחות פעם בחודש. הוקמו מכבסה ומספרה עבור פועלים וילדי בית הספר, ובתי תה בהם ניתן היה לקבל מים רתוחים, בתחילה בחינם ומאוחר יותר - תמורת סכום זעום. התקיימה פעילות הסברה בנושאי בריאות, פורסמו מודעות לציבור כיצד לשמור על בריאותו והתקיימו הרצאות בנושא הימנעות ממחלות מדבקות. לגטו הוברחו תרופות מבחוץ ויוצרו בו תחליפי תרופות וויטמינים שונים כתוספת מזון, בעיקר לילדים.

הודות לשירותי הבריאות לא פרצו בגטו מגפות למרות התנאים הקשים. בשנת 1942 נפטרו בגטו וילנה 522 אנשים - 2.9 אחוזים מאוכלוסיית הגטו, שיעור תמותה נמוך בהשוואה לגטאות אחרים.

רופאים בגטו וילנה

מיומנו של ד"ר לזר אפשטיין, רופא בגטו

למרפאה האמבולטורית מגיעים אישה וילד בן 10... האישה אינה אמו אלא דודתו. הילד מספר שאיבד את אביו, אמו, אחיו ואחותו ונשאר לבד. בשעת פשיטה לקחו אותם את כולם ללוקישקי [בית הכלא בווילנה]. בדרך ללוקישקי אמרה לו אמו לברוח ולהסתתר לא רחוק מהמקום אצל איכר. הילד אמר לאמו שתברח ותציל את עצמה. לבסוף הוא ברח והסתתר אצל איכר... האיכר הוביל אותו לכפר שם עבד הילד בחריצות: טיפל בבעלי החיים ושמר עליהם וחלב את הפרה... הילד חלה במחלת עור והאיכר טיפל בו לבדו אך לא הצליח לרפאו. הוא לקח אותו אל הגטו והביאו אל השער בו יש שוטרים יהודים. בגטו מצא הילד את דודתו. הילד אומר שכשיבריא יברח מהגטו וילך לחפש את אמו בפונאר...

אפשטיין לזר, יומן (כתב יד), ארכיון יד ושם  O33/1563, ע' 102. [מיידיש: יונה קובו]

כך כתב ביומנו ד"ר לזר אפשטיין במרס 1942. לדברי הרמן קרוק נולד אפשטיין בזדונסקה וולה (Zduńska Wola) שבפולין ובמלחמת העולם הראשונה הגיע לקובנה והשתקע בה. הוא היה רופא בכיר שלימד בבית ספר לרפואה בקובנה ובמקביל היה חבר פעיל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הליטאית ואף כיהן כנציגה בסיים (פרלמנט) הליטאי עד 1926. ב-1940, כאשר סופחה ליטא לברית המועצות, מונה אפשטיין למפקח הראשי על הסניטריה בוועדת הבריאות הליטאית-סובייטית וכך הגיע לווילנה. כאשר פלשו הגרמנים לברית המועצות נמלט אפשטיין לקובנה בתקווה כי שם ייחלץ מאימת הכובש אך כשהתבררו לו ממדי הכיבוש הגרמני חזר לווילנה. בגטו וילנה עמד אפשטיין בראש המחלקה הסניטארית-אפידמיולוגית, שם התוודע לד"ר מרק דבורז'צקי שהיה ככל הנראה כפוף לו. אפשטיין נרצח בשואה. בין השנים 1943-1941 כתב אפשטיין ביידיש יומן וכן רשימות אישיות, כרוניקות, שירים וטבלאות סטטיסטיות בגטו וילנה. כתב היד המקורי של היומן וכן הרשימות נמצאים בארכיון יד ושם, ודבורז'צקי ראה כחובה לעצמו לפענחם וליצור עותק בדפוס. הקטע המובא כאן נלקח מעותק זה.

מזיכרונותיו של ד"ר אברהם ויינריב על המחסור באינסולין בגטו וילנה

לא היה לי ספק שהצדק איתי, ושיש לחפש מפתח צודק בעניין האינסולין, ושיש להשתדל בכל הכוחות להאריך את ימיהם של אלה שיש להם סיכוי להישאר בחיים… כשהתרוקן מלאי האינסולין ולא נותר מה לחלק, וחולי הסכרת הזקוקים לאינסולין החלו למות אחד אחד בלי אפשרות לעזור להם, החלו להישמע ההדים… אז חשבתי שמבחינה מוסרית החלטתי לא הייתה נכונה. אינני יודע אם היה פתרון אחר נכון יותר. העמדה הדתית מוסרית שאין לבן אדם הרשות והזכות להתערב ולהחליט "מי לחיים ומי למוות" היא כולה יושר וכולה צדק - בעולם שיש בו יושר וצדק. אבל במציאות הנוראה של הגטו - עמדה זו נראית כחזון מופשט, כאימאז' מאי שם, שאולי היה פעם ועכשיו חלף ואיננו ולא יבוא, לא בהקיץ ולא בחלום, כי אפילו החלומות היו נוראים… באי הנידח של הגטו היו התושבים גוססים כשמסביבם רותח ים של ייאוש ודם. אלה שנותרו בחיים והייתה תקווה כלשהי שיזכו ליום השחרור היו זקוקים לעזרה ממשית ובאינסולין הייתה אותה ממשיות, היה ה"אולי" שבו רצינו להאמין. האינסולין אינו תחליף לצדק המופשט וגם לא היה. 

ויינריב אברהם, זיכרונותיו של רופא מגטו וילנה, ילקוט מורשת 1979, ע' 53

ד"ר אברהם ויינריב היה הממונה על תחום המחלות המידבקות בבית החולים בגטו וילנה. בתחילת חורף 1942 יבש מקור האספקה של זריקות האינסולין ובגטו נותר מלאי קטן של התרופה לה נזקקו כחמישים חולי הסכרת שהיו בגטו. המלאי הקיים הספיק לשלושה חודשים בלבד. לצורך דיון בבעיה הקשה התכנסו ארבעה רופאים, אחד מרבני הגטו וחבר היודנראט. ד"ר ויינריב הציע למיין את החולים לשתי קבוצות: מקבלי האינסולין והמתקרבים לתרדמת להם לא תסופק התרופה. יתר החברים דחו את הצעתו אך ד"ר ויינריב פעל באורח עצמאי, תוך דיווח למנהל בית החולים. מעטים מן הרופאים האחרים תמכו בו, אך באופן מעשי סיפקו את התרופה על פי הרשימות שהכין.