שומר אחי אנוכי

חנוכתה של שדרת חסידי אומות העולם ציינה את היווסדו של מפעל ייחודי: הניסיון חסר התקדים מצידם של הקורבנות להנציח לא רק את הנספים, אלא לאתר בקרב האומות שחוללו את הרצח, שתפו פעולה או עמדו מנגד את יחידי הסגולה שהיה בכוחם לעמוד מול הפרץ  ולהגן על יהודים ממוות ומגירוש. המניע לתכנית "חסידי אומות העולם" היה, ללא ספק, תחושת חובה מוסרית והכרת תודה עצומה כלפי המצילים, אך המפעל ענה גם על צורך עמוק, אותו ביטא היטב פרימו לוי כשדיבר על לורנצו פרונה, מצילו באושוויץ, ש"ללא הרף הזכיר לי בנוכחותו ... שעדיין התקיים עולם צודק מחוץ לעולמנו, משהו ומישהו שהם עדיין טהורים ושלמים... עולם עבורו היה שווה לשרוד." הד לכך ניתן למצוא גם בדבריו של ד"ר פרידבאום, שאמר עוד ביולי 1947, בקונגרס העולמי למדעי היהדות בירושלים, "לא נהיה מסוגלים להתקיים בעולם שכולו אפל, ולא נוכל לשקם את עצמנו אם נהיה מוקפים רק בחשכה." בפני במאמץ לבנות חיים בעולם לאחר אושוויץ, חשו ניצולים כי חיוני להדגיש שבני אדם היו מסוגלים גם להגן על ערכי אנוש ולשמרם.

לאור זאת, מפעל חסידי אומות העולם לא זו בלבד שהוא מנציח את אומץ לבם של המצילים ואת אנושיותם, הוא אף מהווה עדות לנחישותם ולחסנם הנפשי של השורדים. על אף המפגש הקרוב עם הקיצוניים ההתגלמות הקיצונית ביותר של הרוע, לא שקעו הניצולים במרירות ורצון לנקמה. בעולם שבו, על פי רוב, אלימות מייצרת אלימות, חיוב המיטב שבאדם הינו תופעה ייחודית לציון ויוצאת דופן. וכך היו אלה שורדי השואה שהפכו לכוח המניע מאחורי המפעל.