לילי יעקב-זלמנוביץ' מאייר

לרבים מחוקרי השואה כבר ידוע, שכאשר סיפור של ניצול שואה נשמע מדהים מכדי להיות אמיתי, יש לשער שהוא האמת לאמיתה. כזה הוא סיפורה של לילי זלמנוביץ' ושל אלבום התמונות שלה.

בהיותה בת 18, באביב של 1944, גורשה לילי יעקב מביתה עם משפחתה, כמו רוב קהילת יהודי הונגריה. על הרציף באושוויץ, היא הופרדה באכזריות מהוריה ומאחיה הצעירים; זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותם. לילי הייתה בין בני-המזל המעטים שניצלו; אבל לא פעם התעורר בה הספק על הברכה המפוקפקת שנפלה בחלקה, היות שהיא שרדה ונותרה לבדה בעולם, לאחר שאיבדה את משפחתה, את חבריה ואת כל עולמה.

שלא כיתר הניצולים, לילי זכתה לנס קטן. ביום השחרור, במחנה הריכוז דורה, המרוחק מאות קילומטרים מאושוויץ, היא מצאה בצריפי האס-אס הנטושים אלבום תמונות. הוא הכיל, בין היתר, תמונות של משפחתה וידידיה בזמן שירדו מהרכבת אל הרציף, והמתינו מבלי דעת למותם. התמונות היוו בשבילה קשר מיוחד למה שהיה, למה שלעולם לא ישוב, ולמה שלנצח לא יוכל להיבנות מחדש.

האלבום גם היה, כפי שאנו יודעים כעת, העדות המצולמת היחידה להגעתם של היהודים לאושוויץ או לכל מחנה מוות אחר.

אחרי המלחמה לילי מצאה את מקס זלמנוביץ', שהכירה לפני המלחמה, והשניים נישאו. לאחר שהזמינו הדפסים על זכוכית של תמונות האלבום ומכרו אותם למוזיאון היהודי בפראג, התאפשר לבני הזוג ולבתם הבכורה, אסתר, להגר לארצות הברית. הם התיישבו במיאמי והקימו משפחה, אך האלבום המשיך למלא תפקיד מרכזי בחייהם. ניצולים הפיצו את השמועה על האלבום המיוחד הנמצא ברשותה של מלצרית במיאמי, והם חצו את מדינות היבשת כדי לחפש אותה ולקוות, כנגד כל הסיכויים, שמשפחתם האבודה, כמו שלה, תהיה חקוקה בתמונות האלבום. לא עבר שבוע מבלי שלילי תכניס לביתה זרים שלא היו זרים, והם היו מתבוננים בתמונות פעם אחר פעם ובוכים.

לעתים נדירות, מישהו היה מזהה בן משפחה, ולילי הייתה נותנת לו את התמונה. היות שמרבית היהודים נרצחו מבלי להשאיר שום עקבות, רוב התמונות נותרו ללא דורש.

בשנת 1980, סרז' קלארספלד שכנע את לילי (תמונתה מעל) שמקומו של האלבום ביד ושם. היא הגיעה לירושלים, הראתה אותו לרה"מ דאז מנחם בגין, ותרמה אותו ליד ושם, כאן הוא שוכן עד היום הזה, מוגן ושמור למען הדורות הבאים.

לילי זלמנוביץ' נפטרה ב- 17 בדצמבר, 1999.