"פעם, לו רק פעם אחת, לזכות לראותכם שוב, ואז - שיקרה הגרוע ביותר".
"הדבר היחיד עליו אני מצטערת הוא שעיני לא יראו אתכם שוב לעולם. אני סובלת המון. היתה בי התקווה שעוד נתראה, אך היא נגוזה. פעם, לו רק פעם אחת, לזכות לראותכם שוב, ואז - שיקרה הגרוע ביותר".
כך כתבה אידה גולדיש ערב גירושה מגטו קישינב לטרנסניסטריה במכתבה האחרון אל אחותה הגדולה קלרה.
אידה גולדיש לבית בידוס גורשה יחד עם בנה הקטן וילי ועם אחותה הצעירה דובה מגטו קישינב לטרנסניסטריה באוקטובר 1941. בעלה יוסף היה בפלוגות העבודה של הצבא הרומני.
אידה, וילי ודובה נאלצו ללכת ברגל יחד עם שאר מגורשי הגטו. בדרך נשאו אידה ודובה את וילי הקטן על גבן בתורנות בתרמיל מיוחד שתפרו עבורו. בתחילת 1942 קפא הילד למוות בקור העז ואמו, שאיבדה את הרצון לחיות, מתה ימים ספורים לאחר מכן בשל שתיית מים מזוהמים. בת 24 היתה אידה במותה, וילי בן שלוש.
את המכתב הצליחה אידה להבריח מהגטו באמצעות שליח לא יהודי שעבד עם דובה במאפייה. המכתב נמסר לקלרה, שנותרה ברומניה. קלרה ודובה (לימים שוורץ) שרדו, עלו לישראל ושמרו את המכתב. ב-1979 מילאה דובה שוורץ דפי עד לזכרם של אחותה אידה ואחיינה וילי. גם יוסף שרד ועלה לישראל.
את המכתב הכתוב ברומנית מסרה ליד ושם בתה של דובה, יהודית שלי, שעבדה בארכיון יד ושם.
קלרה יקירתי,
אתמול שלחתי לך גלויה אשר אם תקבלי אותה היא תצער אותך מאוד. אני כותבת לך כעת, קלרה יקירתי, הודות לרצונו הטוב של האדון הזה. ומבקשת שלא תספרי לאמא את האמת משום שהיא כה נוראית, וזה עלול להשפיע על בריאותה הרופפת בלאו הכי.
אחות יקרה, מזה כמה ימים רובצת על ראשינו סכנה איומה. אנו עומדים להישלח ברגל לאוקראינה ("על מנת ליישב אותנו שם"... כך מספרים). את מתארת לך את מצבנו, כשצריך ללכת דרך כזו ברגל, הימים כה קרים, עם ילד קטן ועם מעט חפצים שניתן לסחוב, זאת אומרת רק דברי מזון לדרך. אמורים היינו להישלח בקבוצות של 2,500 איש כך שתוך ארבעה ימים לא יישאר כאן איש. הקבוצה הראשונה יצאה אתמול, ביניהם גם רוזה עם הילדים, אלוהים ישמור עליהם. אתמול הוועד שלנו שלח נציג לשלטונות ויציאתנו נדחתה ב-24 שעות לעת עתה, ומקווים שתהיה דחיה של שישה חודשים, זאת אומרת באביב. בשעה 6:00 נקבל תשובה סופית, ואתם מתארים לעצמכם מה רבה חרדתנו. יתכן שדחייה זו תחזיר גם את הקבוצה שנשלחה אמש.
אני מבקשת אחותי היקרה: תעני לי באמצעות אדון זה. אולי הוא עוד יספיק למצוא אותנו כאן, ואולי זה יהיה אות חיים אחרון שאקבל מכם. יקירתי, החפצים והכסף ששלחת לי עזרו לי מאוד והגיעו בעיתוי המתאים. מהצמר ששלחת לי עשיתי צעיף עבה לצווארו של וילוש כי מי יודע כמה ימים נשהה בדרך. לפחות שיהיה מזג אויר נאה, אם ירצה השם. אני מבקשת ממך שלא תפיצי ידיעות אלה כדי שלא יהיו לך אי נעימויות ועל מנת שלא להזיק לאדם הזה בעל הרצון הטוב. יקירתי, אני מבקשת שתדאגי לאמא, כי רק את נותרת לה. לעולם אל תעשי מה שאנו עשינו, לעולם אל תיפרדי ממנה. כמה אני מקנאת בך שזכית באושר להיות בקרבתה. את זוכרת שהייתי מאשימה אותך שאת פחדנית, שאינך פעילה ושהאדם צריך להיאבק על מנת להתקיים. אינני מצטערת על דבר, אלה הם חיי האדם. הדבר היחיד עליו אני מצטערת הוא שעיני לא יראו אתכם שוב לעולם. אני סובלת המון. היתה בי התקווה שעוד נתראה, אך היא נגוזה. פעם, לו רק פעם אחת, לזכות לראותכם שוב, ואז - שיקרה הגרוע ביותר. היו שלום יקירי, אמי היקרה, אבא טוב. אתם הייתם קרן השמש הראשונה שחיממה את חיי. לא ידעתי לשמור על חיי. נטשתי הכל בלי להפנות את ראשי לאחור. הייתי מלאת אשליות לגבי העתיד מכדי להשכיל להבין שאני נוטשת אושר שלעולם לא אמצא עוד. את זוכרת, אחותי היקרה, כמה נבוכה הייתי כשבכית בעת פרידתנו וכעסתי עליך בשל בכייך. הלא איני הולכת למוות (כך סברתי). סלחי לי, יקירתי, אני הייתי הטיפשה. הייתי קלת דעת, האמנתי שאוכל להשיג עולם ומלואו. נראה שהייתי תמימה מדי. אך איזו תועלת יש בהתנצלות? אני מצטערת מאוד שלא הבנתי בעת פרידתנו את חשיבות הרגע ולא הבטתי בכם הרבה הרבה כדי שדמותכם היקרה תחרט עמוק בזכרוני. לחבק אתכם בחוזקה ולא להרפות מכם. עתה, לשווא אני מפנה את ראשי ללא תקוה, כי הגורל הכה בחיינו באכזריות נוראה. וככל שאנסה להתקרב אליכם אנו נגררים באכזריות ומתרחקים.
רוצה הייתי להיות לצדכם (הלא כבר היינו כה קרובות, הספקנו להתקרב), לשכב לרגליכם, עייפה מתלאות כה קשות ואז למצוא את מנוחתי ולא להיפרד עוד מכם. בלילות, בשכבי עם עיניים פקוחות, אני מדמיינת את רגע פגישתנו המחודשת. השתכרתי במחשבה זו והשתעשעתי שוב ושוב בחלום בהקיץ זה. כעת איני מקווה עוד לדבר. האל לא רצה שניפגש עוד. נראה שחטאתי רבות. שלום, אחותי היקרה. חיי באושר וגדלי את ילדייך היקרים באושר ובריאות. אלפי נשיקות על עיניהם המתוקות. האם רוולינה עוד זוכרת אותי? מי יתן ובעזרת האל תראי בקרוב את קרול ותהיו באושר ללא דאגות וייסורים. נשיקות לאבא ואמא, שיהיו בריאים ויזכו לבשורות טובות יותר. וילי ודובה מוסרים אלפי נשיקות ונפרדים מכם בחום. דרישת שלום חמה. קלרה, תעני לי בבקשה.
שלום לעד, החושבת עליכם, אידה
נ.ב. קלרה יקירתי, זה היום השני שעזיבתנו נדחית ב-24 שעות, כך שיש עוד תקווה להצלתנו. אז אל תתייסרי בשל הדברים הקשים שכתבתי.
נשיקות, אידה
