פליקס נוסבאום – האמן ומשפחתו במנוסה ללא תוחלת.
במכתביו משנות גלותו הכפויה בסקנדינביה המחזאי הגרמני ברטולט ברכט קובל על הכינוי שכונו בו האזרחים שכמותו החליטו לעזוב את גרמניה עם עליית שלטון הנאצים. "השם שניתן לנו – מהגרים - בטעות יסודו", שכן לא הייתה זו הגירה מרצון כדי למצוא מקום אחר להתיישב בו; לא מולדת חדשה מצאו להם המהגרים אלא מקלט בגלות עד יעבור זעם - "מגורשים אנו, מנודים".
קורותיה של משפחת האמן פליקס נוסבאום מאוסנברוק שבגרמניה הם קורותיה של משפחה אחת מני רבות שנקלעה למערבולת המנוסה ללא תוחלת, וסיפורה ממחיש את הניסיון הנואש למצוא מקלט ומחבוא בנכר.
בנאום שנישא לפני שלושים אלף תומכים נלהבים של המפלגה הנאצית בכיכר העיר אוסנברוק באפריל 1933, נאמר: "אין זה קרב נגד היהודים כיהודים אלא הקרב על נשמתה של גרמניה". פיליפ נוסבאום, אבי המשפחה, היה פטריוט גרמני גא שהשתייך לארגון ותיקי מלחמת העולם הראשונה. עם עליית השלטון החדש אולץ לוותר על חברותו בארגון בשל יהדותו. בדברי הפרידה שלו מהארגון אמר: "בפעם האחרונה, חבריי לנשק היקרים, אני מצדיע לכם כחייל נאמן […] וגם אם מחקתם אותי מרשימותיכם, אני נשאר על אף הכול עמית […], ואם יקראוני שוב אל הדגל, עומד אני מוכן ומזומן". נוסבאום האב, הפטריוט הגרמני, נודה מנשמתה של גרמניה.
באותה העת בנו הצייר פליקס, שזכה במלגת לימודים יוקרתית, שהה עם עוד קומץ סטודנטים גרמנים בווילה מאסימו, שלוחת האקדמיה של ברלין לאמנות ברומא. באותו חודש אפריל של 1933 ביקר גבלס, שר התעמולה במשטרו של היטלר, בווילה מאסימו והרצה לפני עִלית האמנות על משנתו של הפיהרר ברוח דבריו של היטלר בנאום ברייכסטג במרס 1933: "דם וגזע יהפכו שוב למקור ההשראה האמנותית […] הגזע הארי וההרואיות הם הנושאים המרכזיים שעל האמן הנאצי לטפל בהן". פליקס הבין כי כאמן וכיהודי אין מקומו תחת קורת משנה זו, והוא עזב את רומא כבר בתחילת מאי. זמן קצר לאחר מכן נשללה ממנו המלגה. הבנת השינוי הגדול שחל עם עלייתו של היטלר לשלטון – הרס אירופה והרס תרבות המערב - באה לידי ביטוי ביצירתו הנושאת את הכותרת האסון הגדול (1939).
כמו רבים מתושביה היהודים של אוסנברוק גם הוריו של פליקס, פיליפ ורחל, עזבו את העיר. האח הבכור יוסטוס ומשפחתו נשארו בינתיים בעיר כדי לנהל את עסקי המתכת המשגשגים של המשפחה. לאחר שהייה קצרה בשווייץ נסעו ההורים לפגוש את פליקס ברפאלו, עיירת דיג לחופי הריביירה האיטלקית. השמש והמקום השכיחו את המלחמה, ואת קיץ 1934 בילו פליקס והוריו בלי לדעת שזוהי פגישתם האחרונה. מצב רוחו המרומם של פליקס התבטא בצבעים מרנינים ובנושאים נטולי כל דאגה של יצירותיו מתקופה זו, כמו הציור חוף רפאלו (1934).
הוריו של פליקס לא התגברו על געגועיהם לגרמניה ובשנת 1935 הביעו את רצונם לשוב למולדתם, אך בנם פליקס, שהתנגד לכך בעוז, שִכתב את השורה האחרונה בשיר הפרידה של אביו: "ואם יקראוני שוב אל הדגל אני עורק, ודווקא למרחקים". זו הייתה הפעם היחידה שפליקס התנגד לדעותיו של אביו, שהיה תומכו הרוחני והכלכלי, ושראה בכל ביקורת, אפילו נגד המשטר הנאצי, מעשה אנטי-גרמני. אולם לאחר ששבו הוריו של פליקס לגרמניה, הם נאלצו למכור את ביתם באוסנברוק ולעבור להתגורר בקלן מתוך תקווה כי האנונימיות של העיר הגדולה תגן עליהם.
דרכי המשפחה נפרדו. פליקס וחברתו לחיים פלקה פלאטק החליטו שלא לשוב לגרמניה. היו ברשותם ויזות לצרפת, והם נסעו לפריז בינואר 1935, ומשם לבלגיה, לעיירת הקיט אוסטנדה. מספר חודשים לאחר מכן הם עברו לגור בביתם של חברים בבריסל. שם, באוקטובר 1937, נשא פליקס את פלקה לאישה. אחיו יוסטוס, שנשאר באוסנברוק לנהל את עסק המשפחה, נאלץ להגר משם ב-1937, עם האריזציה המוחלטת של עסקי יהודים באוסנברוק. ב-2 ביולי של אותה השנה הוא, אשתו ובתם מריאנה בת השנתיים ברחו להולנד. שם, עם עוד כמה מהגרים כמותו שנאלצו להגר, הצליח להקים חברה למסחר בגרוטאות. יוסטוס נוסבאום קיבל הרשאה לנוע בתחבורה ציבורית ללא הטלאי הצהוב, ובני הבית חיו באמסטרדם בביטחון יחסי.
בינתיים הידרדר המצב בגרמניה: בליל הבדולח נשרף בית הכנסת באוסנברוק, בתי היהודים נבזזו, וכל הגברים היהודים הובלו לדכאו. במאי 1939 החליטו פיליפ ורחל לעזוב את גרמניה וברחו לאמסטרדם להתאחד עם בנם הבכור. באמתחתו של האב היו יצירות רבות של פליקס בנו שלא העז להשאיר מאחור.
עם כיבוש בלגיה והולנד במאי 1940 נאסר פליקס בדירתו ונלקח למחנה סן סיפריאן בדרום צרפת, כמו כל התושבים הזרים. המאסר בסן סיפריאן היה נקודת השבר בעבור האמן: מעתה הוא מבין לאשורה את גודל הסכנה לחייו כיהודי במשטר הנאצי. את הביטוי לכך נתן ביצירתו החשובה בית כנסת במחנה (1941). זוהי יצירה ייחודית המסמלת את הבנתו של פליקס כי הוא שייך ומשויך לעם היהודי. היה זה ציור ראשון בנושא יהודי זה שנים רבות, ציור על היהודי הבודד אשר מתלבט באשר להשתייכותו לכלל והמהסס עדיין להצטרף לתפילה.
באוגוסט 1940, אחרי שלושה חודשי סבל בתנאים המחפירים בסן סיפריאן, מתוך ייאוש, הגיש פליקס בקשה להחזירו לגרמניה. בדרכו חזרה, כשהגיע לנקודת המעבר בבורדו, גמלה בלבו ההחלטה לברוח ברכבת נוסעים לבריסל כדי לחזור לאשתו האהובה.
מ-1940 חי נוסבאום במחבוא, וחבריו הבלגים דאגו למחסורו ואף סיפקו לו סטודיו וכלי ציור. בכל אותה התקופה, בסכנת היחשפות תמידית וללא תעודות בנות תוקף לשהייה בבלגיה, נע פליקס בין דירת המסתור לבין הסטודיו שלו ולא הרפה ממלאכת האמנות שבאמצעותה ביטא את הפחד, את הרדיפה ואת הקללה הרובצת על ראשיהם של בני המשפחה.
גורל משפחת נוסבאום נחרץ. באוגוסט 1943 הוסרה ההגנה על עובדי עסקי הגרוטאות של יוסטוס, אחיו של פליקס. יוסטוס, אשתו, בתם מריאנה והוריו נאסרו ונשלחו למחנה וסטרבורק. חצי שנה אחר כך, ב-8 בפברואר 1944, נשלחו פיליפ ורחל נוסבאום בטרנספורט מווסטרבורק לאושוויץ, וימים מספר לאחר הגיעם נספו. ב-20 ביולי 1944 נאסרו פליקס ופלקה ונשלחו למחנה מכלן. בסוף אותו החודש הם נשלחו לאושוויץ, וב-9 באוגוסט נרצח שם פליקס נוסבאום. אחיו הבכור יוסטוס נוסבאום נשלח ב-3 בספטמבר מווסטרבורק לאושוויץ. שלושה ימים אחר כך נרצחו באושוויץ הרטה, גיסתו של פליקס, ומריאנה, אחייניתו. בסוף אוקטובר 1944 נשלח יוסטוס למחנה שטוטהוף, שם הוא נפטר כחודשיים לאחר מכן מתשישות.
זוהי כרונולוגיית ההשמדה המוחלטת של משפחה אחת שמסע בריחה של שנים לא מילט אותה מציפורניו הארוכות של הקלגס הנאצי. אירופה כולה נהייתה לארץ אויב. כבר ביצירתו חזון אירופי –הפליט (1939) בא לידי ביטוי נושא חוסר המוצא: הפליט היהודי הלופת ראשו בידיו אינו מוצא מפלט בכדור הארץ המאיים המוצב על השולחן; גם פתח החדר הקרוע לרווחה אינו מקור תקווה, ובחוץ מצוירים סמלי הכיליון: עץ בשלכת ועורבים, כאילו ידע האמן כבר אז כי איש מבני משפחתו לא יינצל מהתופת. כמעט עשור שלם שרד פליקס, נגד כל הסיכויים, ואך חודש לפני השחרור בריסל נתפס גם הוא, אולם יצירותיו ממשיכות לספר את סיפורו הוא, סיפורה של משפחתו וסיפורו של גורל העם היהודי.
הכותבת היא האוצרת הבכירה במוזאון לאמנות ביד ושם.
