יוליוס הירש
יוליוס הירש היה שחקן במועדון הכדורגל של קרלסרוהה ושחקן הנבחרת הלאומית הגרמנית בכדורגל לפני מלחמת העולם הראשונה. במשחק השיא שלו כבש ארבעה שערים בתיקו 5:5 מול הולנד. בשנת 1943 גורש הירש לאושוויץ. גורלו לא נודע, וככל הנראה נרצח בשואה.
יוליוס הירש נולד בשנת 1892 בעיירה אכרן (Achern) שבדרום-מערב גרמניה ולמד בקרלסרוהה. הוא שיחק בקבוצת הילדים של קרלסרוהה בתור קשר שמאלי, ונודע בבעיטה מעולה ברגל שמאל. בשנת 1909, בגיל 17, שותף לראשונה במשחק של הקבוצה הבוגרת, וכבש שער כבר במשחק הבכורה שלו. בגיל 18 כבר צורף לנבחרת הלאומית הגרמנית, בשורותיה שיחק שבעה משחקים. במשחקו הטוב ביותר, נגד הולנד, הבקיע ארבעה שערים, משחק שהסתיים בתיקו 5:5. הירש וחברו גוטפריד פוקס היו היהודים היחידים אי פעם בנבחרת גרמניה בכדורגל.
הירש היה חבר סגל הנבחרת האולימפית הגרמנית לאולימפיאדת סטוקהולם ב-1912. בשנת 1913 עבר לקבוצת גרויטר פירט, עמה זכה באליפות גרמניה ב-1914.
יוליוס הירש היה פטריוט גרמני. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני, הגיע לדרגת סמל משנה (Vizefeldwebel) וזכה בצלב הברזל מדרגה שנייה. אחיו נהרג במלחמה. ב-1920 נישא לאלה קרולינה האוזר, פרוטסטנטית בדתה. בנם היינולד נולד בשנת 1923 ובתם אסתר - בשנת 1928.
בשנת 1925, בגיל 33, פרש הירש ממשחק כדורגל ועבר לעבוד במסחר. הוא עסק גם באימון קבוצות כדורגל. עם החמרת הפגיעה בכלכלתם של יהודי גרמניה על ידי השלטונות הנאציים, פוטר הירש מעבודתו. הוא ניסה להתאבד, נכשל ואושפז לתקופת מה בבית חולים לחולי נפש.
לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הועסק הירש בעבודות כפייה. תקופת מה היה מוגן מגירוש עקב נישואיו, אך הוא התגרש מאשתו בדצמבר 1942, במחשבה שכך יגן מגירוש עליה ועל ילדיו. עקב גירושיו מאשתו כבר לא היה מוגן מפני גירוש, כמו יהודים אחרים שהיו נשואים בנישואי תערובת.
בסוף פברואר 1943 ביקר יוליוס הירש את אשתו וילדיו ואמר להם שהוא עומד להישלח לעבודת כפיה. ב-1 במרס 1943 גורש הירש לאושוויץ. לימים סיפרה בתו, אסתר:
ב-1 במרס 1943 נלקח אבא שלי, יוליוס הירש, לתחנת הרכבת בקרלסרוהה, ומשם גורש בקרון נוסעים. זה היה אחד הזכרונות הנוראים בחיי. זה היה יום יפה. עד היום איני מבינה איך השמש יכלה לזרוח ביום כזה. לא האמנו שלא נראה אותו שוב לעולם.
באותו לילה התעוררנו כולנו – אני, אמא ואחי – באותו זמן. ובאותו הרגע כולנו חשבנו: "משהו קרה." אבא שלי לא חשב שהגרמנים יוכלו לעשות לו משהו. הוא לא יכול היה לדמיין שיעשו לו משהו, בתור לוחם חזית [במלחמת העולם הראשונה] ושחקן כדורגל בנבחרת הלאומית. הוא היה קשור לגרמניה, הוא היה בעד גרמניה, כמו שהיה אחיו [שנפל במלחמה למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה].
כמה משפיל היה זה בשבילו, לעבוד בעבודות כפיה בקרלסרוהה. הוא היה אדם טוב, תמיד מלא הבנה. אהבתי אותו מאד, ואני עדיין אסירת תודה לו על חיבתו. הוא תמיד דגל בגישה של חיים ידידותיים ואוהבים יחדיו.
יומיים לאחר גירושו, ב-3 במרס 1943, הצליח יוליוס הירש לשלוח מכתב אחרון לבתו, אסתר, ליום הולדתה ה-15. יתכן שהצליח למסור את המכתב לשם משלוח באחת התחנות שבהן עצרה הרכבת לשם העלאת יהודים בדרך לאושוויץ. כך כתב:
יקיריי, שלומי מצוין והגעתי בשלום. אגיע [בהמשך] לשלזיה העלית, [כך ש]עדיין [אהיה] בגרמניה.
ברכות ונשיקות, יולר [יוליוס ].
מכתב זה היה סימן החיים האחרון מיוליוס הירש. גורלו אינו ידוע. סביר שנרצח באושוויץ.
ילדיו היינולד ואסתר סולקו מבית הספר בשנת 1938 עקב מוצאם כ"בני תערובת" (מישלינגה) מדרגה ראשונה. בשנת 1941 נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב. ב-14 בפברואר 1945 גורשו לגטו טרזין. הם שרדו את השואה.
ב-2005 החלה התאחדות הכדורגל הגרמנית להעניק פרס על שם יוליוס הירש לארגונים ואישים הפועלים לקידום הסובלנות ונגד קיצוניות, שנאת זרים ואנטישמיות בספורט הגרמני. על שמו של הירש נקראו מספר מגרשי ספורט ברחבי גרמניה.
