טומי שחם (לשעבר טומי שוורץ) נולד בניטרה (NITRA) שבסלובקיה ב-1.7.1933. הוריו היו היינריך ואלז'בתה שוורץ. לטומי היו שני אחים. משנת 1942, לאחר הטרנספורט הראשון מסלובקיה, ניסתה המשפחה להבריח את הגבול להונגריה אך ללא הצלחה. באוקטובר 1944 נלקחה המשפחה למחנה סרד (SERED) שבסלובקיה ומשם, ב-2.11.1944, הם נשלחו למחנה אושוויץ בירקנאו. האח הגדול, יוראי, הצליח לברוח אל הונגריה ומת מאוחר יותר בגטו בודפשט.

אחרי יומיים עם משפחתו ב"מחנה המשפחות" בבירקנאו הופרדו הגברים והבנים מעל גיל 10 מהנשים והילדים. טומי היה בן 11 אך בהחלטת הוריו אמר שהוא בן 9.5. כך נשאר טומי יומיים נוספים עם אמו, שלאחריהם גם היא נלקחה ממנו והוא נשאר לבדו בבלוק הילדים. ב-22.1.1945 הגרמנים הוציאו אותו ואת הילדים ששרדו לצעדה מבירקנאו לכיוון בלתי ידוע. תוך כדי הצעדה הגרמנים ברחו. הילדים המשיכו לבדם עד למחנה אושוויץ ושם שהו עד לשחרור. אביו של טומי השתתף בצעדת המוות ב-18.1.45 ובדרך נרצח. אחיו אוגן (EUGEN) נלקח לעבודה בחווה חקלאית ואחרי שרגלו נשברה, נלקח למקום בלתי ידוע ושם נרצח.

טומי שוחרר על ידי הצבא האדום ב-27.01.1945.

במרס 1949 עלה לארץ ועבד כמורה. כיום הוא מתגורר בהרצליה. הוא אב לשלושה וסב לארבעה.

ראיון עם טומי שחם

ש: מר שחם, ספר לי על התקופה בה היית במחנה אושוויץ - בירקנאו.
ת: הגעתי עם משפחתי לאושוויץ ב-3 בנובמבר 1944. ההורים ידעו לאן הגענו והיו בטוחים שאנחנו הולכים למות. אבל כשהגענו כבר לא עשו סלקציות ולקחו את כולנו למחנה משפחות. אחרי יומיים הפרידו ילדים מהורים ונשים מגברים ולקחו אותי לבלוק של ילדים. הייתי שם אחד הגדולים- הייתי בן עשר וחצי. היו שם ילדים קטנים בגיל שנה ושנתיים וגם תינוקות שרובם מתו מתת תזונה - מתוך 300 איש בבלוק כ-250 מתו מדיזנטריה. בגלל שהייתי גדול משאר הילדים התחלתי לטפל ולעזור לילדים הקטנים ממני. טיפלתי בעשרה ילדים שחלקם הכרתי וחלקם לא. לצערי תשעה מהם מתו מדיזנטריה. רק אחד מהם ניצל – ילד בן 6 בשם פלו בלום שהיה שכן שלי בכפר הולדתי בסלובקיה. לא ראיתי אותו מאז השיחרור אבל לפני שנה וחצי הייתי בכנס של ניצולי שואה בכפר הולדתי ומצאתי את כתובתו באוסטרליה. מאז אנו מתכתבים ומדברים בטלפון. שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי והוא אמר שכן - עד היום הוא זוכר שהכיתי אותו. הסיבה שהכיתי אותו היתה שהוא לא הסכים לאכול. הוא היה חולה מאוד בדיזנטריה וידעתי שאם לא יאכל דבר הוא ימות. הוא אמר שהוא סולח לי על המכות...

ש: היה לך קשר כלשהו עם בני משפחתך ?
ת: היה לי קשר עם אבי ואחי דרך הגדר. המפגשים היו קצרים מאוד בגלל הסכנה והקור הנוראי. כמעט ולא דיברנו. הם היו זורקים לי סיגריות דרך הגדר החשמלית. הם קיבלו סיגריות מהצלב באדום שהיה מבקר במחנה המבוגרים. זה נשמע בוודאי הזוי אבל בשלב הזה של המלחמה הצלב האדום הורשה להיכנס לחלקים מאושוויץ. את הסיגריות הייתי מחליף עם חולים בדיזנטריה וטיפוס שלא אכלו ותמורת הסיגריות נתנו לי את מנת הלחם שלהם. את הלחם הייתי זורק בחזרה לאבי ואחי או נותן לילדים שטיפלתי בהם.

ש: איך הצלחת לשרוד?
ת: זה צירוף של מזל בעיקר והעובדה שרוחי לא נשברה. רוב האסירים חלו בטיפוס ודיזינטריה ומתו מסביבי. אני הייתי לא מעט בבית החולים ולמזלי הרב לא חליתי. רוב האנשים שמתו בשלב הזה לא מתו מרעב אלא ממחלות שגרמו להם לאבד את הרצון והיכולת לאכול. גם העובדה שרוחי לא נשברה גרמה לכך ששרדתי.
אני הייתי אדם אופטימי והתקווה לא עזבה אותי גם ברגעים הקשים ביותר. היו רבים שהתקווה עזבה אותם ושכבו במיטה וחיכו למוות. התקווה שלי לא התבססה על עובדות מוצקות. לפחות בחודש הראשון שהייתי במחנה לא ידעתי כלל שהגרמנים מובסים במלחמה והרוסים כבר קרובים. פשוט רציתי לחיות והאמנתי שאשרוד.

ש: אתה יכול לספר על עזרה שקיבלת מאדם זר?
ת: היו כאלו שעזרו והיו כאלו שלא. לא ניתן להכליל. אבל בדרך כלל המבוגרים יותר ניסו לעזור לצעירים יותר, כפי שעזרתי אני לילדים קטנים ממני. כמובן שכל אחד דאג קודם כל לבני משפחתו או למכריו, אם היו לו. אני זוכר שהיו איתנו בבלוק כמה אימהות שזה עתה ילדו. חלק גדול מן התינוקות שלהן מתו אך הן עזרו לילדים הקטנים בבלוק. גם האחראית על הבלוק (ה'בלוקאלטסטה') היית אישה טובת לב שמאוד ניסתה לעזור לנו. אני זוכר שפעם ראיתי אותה מוכה על ידי הקאפו בגלל שניסתה להגדיל את מנות המזון שלנו.

ש: ספר לי על רגע השחרור.
ת: לפני השחרור היה שבוע שהגרמנים עזבו ואז חזרו. זה היה אחרי שהם הוציאו את צעדות המוות בהן אבי נרצח. לפני שהם עזבו הם שרפו את המחסנים הגדולים שלהם בניסיון להעלים ראיות. היתה הפסקת חשמל ואני ועוד כמה ילדים התגנבנו דרך הגדרות שלא עבדו באותו הרגע והסתובבנו בחיפוש אחרי מזון ובגדים. הסתובבנו באזור הקרמטוריום ואני לא שוכח את המראות הקשים שראינו שם. הצלחנו להביא איתנו בגדים וסוכר ככל שהיו וחזרנו לבלוק. אחר כך הגרמנים חזרו. ב-22 בינואר, אם אני לא טועה, הצעידו לאושוויץ את כל מי שהיה מעל גיל 10. פחדנו מאוד. היו שמועות שהם הציבו מכונות ירייה. לא היה ברור אם עדיף ללכת או להישאר. בכל מקרה הייתי בן 10 וחצי אז צעדתי. המרחק היה בסך הכל כקילומטר וחצי. שמענו וראינו תוך כדי את הפגזות הרוסים. בערך באמצע הדרך באה פתאום משאית, העלתה את החיילים הגרמנים והם הסתלקו. אנחנו המשכנו לכיוון אושוויץ.

יום השיחרור עצמו היה יום שבת בצהריים. אני זוכר עד היום שהכינו לידי חמין ולא יכולתי לאכול כי היה לי קלקול קיבה. פתאום ראיתי "דמויות לבנות" בין המבנים. אלו היו רופאים וחיילים רוסים. היתה שמחה. הרוסים חלקו הרבה מזון אבל אנשים מתו מאכילת יתר. למזלי לא יכולתי לאכול ואולי כך שוב ניצלו חיי. אני התחברתי מיד עם החיילים הרוסים. השפות הרוסית והסלובקית הן דומות למדי. אפילו לקחו אותי בתור "מדריך" למעין "סיור" במחנה בירקנאו והסברתי להם למה שימש כל מבנה. כשבועיים לאחר השחרור סיפר לי אביו של חבר שהוא ראה את אבי נרצח בצעדת מוות. לא האמנתי שאמי שרדה על אף שלא ידעתי זאת בוודאות. הרגשתי טוב עם החיילים הרוסים ונשארתי עוד שלושה חודשים במחנה לאחר שחרורו. עם אחד החיילים התחברתי עד כדי כך שהוא רצה לאמץ אותי, אולם מפקד המחנה סירב לבקשתו. רק כעבור שלושה חודשים נסעתי לבית דודי בבודפשט ואז נודע לי שאמי שרדה את המלחמה.

ש: ספר לי על התצלום המפורסם שאתה אחד המצולמים בו.
ת: התצלום למעשה לקוח מסרט שעשו הרוסים. את חלק מהילדים הם הלבישו במדים. לי אישית ולשמוליק (יעקב שלח) היו מדים שלקחנו כששוטטנו במחסנים בשבוע שהגרמנים ברחו ואז חזרו. לבשנו אותם כדי שיהיה פחות קר. אבל הרוסים רצו שכולם יהיו עם מדים כדי להגביר את הרושם. אחרי הכל זה היה סרט תעמולה. הייתי חבר של החיילים הרוסים ולכן הצטלמתי.

ש: מהי עבורך השואה והאם ניתן להעביר את סיפור השואה לדורות הבאים?
ת: כמובן שמה שקרה עיצב את חיי. יכול להיות שזה שטיפלתי בילדים קטנים בבלוק גרם לי אחרי זה להיות מורה ומחנך. אני מאמין שאפשר וחשוב ללמד שואה לתלמידים ולנוער. אין צורך לספר את הסיפורים המצמררים ביותר - זה יכול לגרום לרתיעה בקרב הצעירים. אבל חשוב לספר מה שהיה ולהדגיש גם כיצד ניצולי שואה קמו אחרי השואה מאפר וניסו להתגבר, להקים משפחה, לעבוד, ליצור. לחיות. זה לא דבר מובן מאליו.
תלמידים שלי הכינו לי אלבום מיוחד וקראו לו "בחרתי בחיים". גם כיום אני מרצה בפני בני נוער ותלמידים בהתנדבות מלאה. מה שדוחף אותי זו הידיעה שבקרוב כבר לא יהיה מי שיספר את שארע. זוהי שליחות שלקחתי על עצמי.

ש: האו"ם קבע את ה-27 בינואר (יום שחרור מחנה אושוויץ) כיום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה.
מה דעתך על כך ?
ת: ראה, זה משתנה ממקום למקום. לדעתי האו"ם הושפע מאוד מהטקס הגדול והמתוקשר שנערך באושוויץ בשנת 2005 לציון 60 שנים לשחרור המחנה. היו שם נשיאים וראשי מדינות והם לא יכלו להתעלם מזה. אבל האו"ם עשה זאת בעיקר כמס שפתיים ועל מנת לנקות את מצפונו. יש ארצות מסוימות שכן בחרו להתמודד עם הנושא באופן רציני ואמיתי. כך למשל בסלובקיה שבה היה אגב משטר פשיסטי ואנטישמי ששיתף פעולה עם הגרמנים. בארצות אחרות לא מתמודדים עם הנושא. אבל בהחלט חשוב שנמשיך להלחם בתופעה של הכחשת השואה ותמונה כזו של ניצולי שואה העומדים לצד תמונתם המקורית במחנה היא הוכחה ניצחת כנגד כל אותם המכחישים.

אספר לך משהו שקרה לי כשהייתי יחד עם משפחתי והניצולים האחרים בטקס לציון 60 שנה לשחרור אושוויץ. הסתובבתי יחד עם ילדי במחנה והראיתי להם את הבלוקים. פתאום ניגשה אלי בחורה צעירה מסקוטלנד בשנות העשרים לחייה. היא שאלה אותי אם אני יהודי ואם אני ניצול של המחנה ועניתי "כן". אחר כך שאלה אותי אם יש לי מספר על היד. הראיתי לה את המספר. הבחורה הצעירה פרצה בבכי וביקשה ממני סליחה. שאלתי אותה על מה היא מתנצלת והיא סיפרה לי שהיא עושה עבודה על המחנה ושהפרופסור שלה באוניברסיטה בסקוטלנד אמר לה שכל הסיפור של מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו הוא בדיה...

מרתה וייס נולדה ב-8.10.1934 בעיר ברטיסלבה בסלובקיה (אז בצ'כוסלובקיה). הוריה היו אוגן-יעקב ומרגרט וייס. למרתה היו שמונה אחיות ואח אחד.

בזמן המלחמה הצליחה מרתה לחיות זמן מה תחת זהות ארית כשברשותה מסמכים מזויפים אולם ב-8 באוקטובר 1944 היא נעצרה ונשלחה למחנה סרד. ב-3 בנובמבר 1944 נשלחה לאושוויץ בירקנאו.

מרתה ואחותה אווה (עומדת מימינה בתצלום) הוחזקו יחד עם התאומים והגמדים בבלוק הניסויים הרפואיים של ד"ר יוזף מנגלה. הן הצליחו לשרוד שם עד השחרור. "בעיקר שרדתי בזכות המזל" אומרת מרתה כיום.

מרתה ואחותה שוחררו על ידי הצבא האדום ב-27.01.1945.

לאחר המלחמה עברה מרתה לגור באוסטרליה ועבדה כהיסטוריונית. ב-1998 עלתה לישראל.

כיום היא מתגוררת בירושלים. היא אם לשלושה וסבתא לארבע עשר.

ראיון עם מרתה וייס

ש: ספרי לי על התקופה בה היית במחנה אושוויץ - בירקנאו.
ת: נסענו ברכבת, אחותי הגדולה אוה ואני, במשך שלושה ימים. המרחק היה רק כמה מאות קילומטרים ממחנה סרד בסלובקיה לאושוויץ אבל הגרמנים היו צריכים "לפנות" בשבילנו מקום במחנה. הם השמידו את תושבי מחנה המשפחות מטרזין ומחנה הצוענים ולכן הנסיעה התארכה כל כך. כמובן שהדברים האלו נודעו לנו רק אחר כך. אחותי ואני כבר שמענו את השם אושוויץ לפני שהגענו. ידענו מאבא שזה מחנה השמדה. כשהגענו לרציף בבירקנאו נערכה סלקציה. לאוה, שהיתה בת 13, אמרו להגיד שהיא בת 16. היא אמרה את זה למנגלה בגרמנית רהוטה. הוא השתכנע והופרדנו. אני הלכתי עם הילדים והזקנים והיא עם המבוגרים. פתאום עברו מעלינו מטוסים בגובה נמוך והיתה המולה. הגרמנים צעקו לנו להתאחד לטור אחד ונאמר לנו שאנחנו הולכים להתקלח. אחותי ואני היינו בטוחות שזה הסוף. אך אלו באמת היו מקלחות.
משם נלקחנו למחנה משפחות ולעוד מחנה. בשלב יותר מאוחר נלקחנו לבלוק הניסויים של מנגלה. לא ברור לי בדיוק מדוע מכיוון שלא נראינו כמו תאומות ושלוש שנים הפרידו בינינו. הוא היה מזריק לנו כל מיני זריקות וערך לנו בדיקות.
אחרי כחודש במחנה אחותי חלתה מאוד. היא חלתה בדיזנטריה והיתה מאוד מאוד חלשה. טיפלתי בה ודאגתי לכל צרכיה. בהתחלה היא עוד שכבה בבלוק ואחר כך היא אושפזה בבית החולים, לשם הייתי מתגנבת. כל הזמן רק חשבנו איך לשרוד, איך להשיג עוד מזון. רוב היום לא היינו עושים כלום. בבוקר היה המסדר, שבו היינו עומדים בין חצי שעה למספר שעות בכפור נוראי. בשאר היום רק ניסינו להתחמם ולהשיג עוד קצת מזון.

ש: מה קרה לשאר בני משפחתך באותו הזמן?
ת: הוריי ושאר האחים והאחיות שלי היו במחבוא בסלובקיה. היתה לי אחות קטנה שנתפסה כמה חודשים קודם לכן בהונגריה כשהתחבאה אצל דוד שלי. היא נרצחה בבירקנאו יחד עם יהודי הונגריה.

ש: כיצד הצלחתן לשרוד?
ת: קודם כל מזל. פשוט כך. הרי לא היינו יותר חכמות או פיקחות מאחרים. היה לנו הרבה מזל. היו כל כך הרבה סיטואציות שבהן היית תלוי בחסדי אחרים: מנגלה, השומרים... השומרים היו בדרך כלל סדיסטים ואכזריים בצורה בלתי נתפסת. הם היו יכולים להתעלל בך ולירות בך מתי שהיו רוצים מבלי להיענש. כל פעם שעברת לידם היית נתון לסכנת חיים. כשיצאו צעדות המוות הלכתי לבית החולים לקחת את אחותי. היתה שמועה שיחסלו את כל החולים. אחותי הייתה במצב קשה ולא יכלה ללכת בכוחות עצמה. הלכתי וגררתי אותה החוצה. לפתע הופיע מולי מנגלה. באותו הרגע הוא היה משום מה, במצב רוח טוב, הוא חייך ואף נתן לי מעין טפיחה קטנה. הרי אם הוא היה במצב רוח שונה, שתינו היינו מתות. כנראה שזה שעשע אותו לראות ילדה בת 10 סוחבת מישהי בת 13.
לא הייתה דרך מסוימת לשרוד. עשינו מה שיכולנו. כמו שאמרתי, ניסינו ככל יכולתנו להימנע מן השומרים וכל הזמן חיפשנו דרך להשיג עוד קצת מזון, עוד קליפה, עוד משהו מפח האשפה. פעם התגנבתי למטבח לגנוב תפוחי אדמה בשביל אחותי. חטפתי שני תפוחי אדמה קפואים ורצתי. אחת מעובדות המטבח הבחינה בזה. היא זרקה עלי מזלג שפגע בי. אבל לא מרגישים את הכאב הזה כשכל כך עסוקים בהישרדות.
גם הידיעה שהגרמנים מפסידים במלחמה ובקרוב ייסוגו נטעה בהרבה מאיתנו תקווה וכוח להמשיך לחיות.
ידענו שהרוסים מתקרבים אבל אף פעם לא ידענו איפה הם ועד כמה הם קרובים.

ש: את יכולה לספר לי על עזרה שקיבלת מאדם זר?
ת: הייתה הרבה עזרה הדדית. כך לפחות אני זוכרת. היינו בהתחלה בבלוק של משפחות והיו שם שני תינוקות. היה ברור לכל מי שהיה בבלוק שנעשה הכל בשביל שהתינוקות יחיו. היתה המון עזרה לתינוקות הללו. מה שלצערי לא עזר בסופו של דבר.
אני יכולה לספר לך על בחור צעיר, זר לחלוטין, שהציל את חיי תוך סיכון חייו. יום אחד הלכתי עם אחותי על גשר מעל תעלת ביוב ונתקלנו בזוג שומרים. הם התערבו ביניהם כמה זמן ייקח לי לטבוע בתוך תעלת הביוב. זה היה מעין משחק בעיניהם. לא הספקתי לברוח והם דחפו אותי לתעלה. עמדתי לטבוע ואז נער קפץ ומשך אותי החוצה. הוא יכול היה למות פעמיים: גם בגלל שהוא יכול היה לטבוע בעצמו וגם בגלל שהשומרים יכלו לירות בו על כך ש"קלקל" להם את המשחק. למרות שניסיתי לברר, אני עד היום לא יודעת מי היה הנער הזה שהציל את חיי ומה עלה בגורלו.

ש: ספרי לי על יום השחרור .
ת: שבוע לפני השחרור הודיעו לנו שאנחנו צועדים לגרמניה. הלכתי לבית החולים לקחת את אחותי. היא פשוט לא היתה מסוגלת ללכת. היא אמרה זאת בקול רם ואני לא הסכמתי בשום אופן להפרד ממנה. למזלי נתנו לי להישאר איתה ועם החולים שלא יכלו לצעוד והושארו במחנה. גם כאן היה לי מזל.
למיטב זכרוני, ביום השחרור הוצעדנו מבירקנאו לאושוויץ. באמצע הדרך הגרמנים ברחו. לנו לא היה מושג מה קורה והמשכנו לצעוד לעבר אושוויץ. כשהגענו לאושוויץ נכנסו הרוסים. זו היתה הקלה עצומה עבורנו. אבל אחותי עוד היתה חולה מאוד ובקושי יכלה לעמוד בכוחות עצמה. אני המשכתי לטפל בה כדי שלא תמות.
לאחר השחרור חשבנו שתוך כמה ימים אנחנו עולות על הרכבת ונוסעות הביתה. אבל המלחמה עוד לא הסתיימה. סלובקיה טרם שוחררה. היינו צריכות להישאר במחנה עוד שלושה חודשים. גם הדרך הביתה התארכה מאוד. נדדנו בדרכים ונסענו בטרמפים. פעם קיבלנו טרמפ תמורת חצי בקבוק וודקה שקיבלתי מחייל רוסי. רק בקיץ הגענו לברטיסלבה והתאחדנו עם משפחתנו.

ש: ספרי לי על התצלום המפורסם שאת ואחותך מצולמות בו.
ת: אני לא זוכרת יותר מדי... התצלום הוא הרי תצלום תעמולה. אני לא זוכרת בדיוק באיזה נסיבות צילמו דווקא אותנו. אמרו לנו ללכת דרך הגדרות החשמליות. רצו להראות את המחנה בצורה הכי זוועתית.

ש: מהי עבורך השואה והאם ניתן להעביר את סיפור השואה לדורות הבאים?
ת: בשואה היתה התנהגות ברברית וחייתית של בני אדם. הגרמנים היו בני אדם, רגילים ונורמאליים לכאורה, אך הם התנהגו בצורה חייתית כלפינו. הם היו משוכנעים שאנחנו, היהודים, מחלה שהם צריכים להדביר.
אני מאמינה שצריך לספר וללמד על השואה. אני מסכימה עם זה שמי שלא עבר בעצמו את הדברים לעולם לא יוכל להבין. אפילו אני, שהייתי שם, לא מבינה לפעמים איך אנשים יצאו חיים מאושוויץ. לפני שנה, בינואר (2005), היינו שם בטקס לציון 60 שנה לשחרור. הלכנו שם בשלג, משפחתי ואני, והשלג הגיע לנו עד הברכיים. זה לא יאומן שאנשים שרדו שם... אבל צריך לספר הכל, גם את הדברים הקשים ביותר. אנשים לא מבינים ששואה יכולה להתרחש שוב. מה שהיה אז ממשיך להתקיים היום. הסתה, שנאה, רצח. תראה מה קרה ברואנדה ומה קרה עכשיו בדרפור (סודן). העולם לא למד מאומה. אנשים חושבים ששואה נוספת לא אפשרית אבל הם טועים.
בגלל החשיבות שבהוראת השואה אני מדריכה מתנדבת ביד ושם. הדרכתי קבוצות רבות וסיפרתי להם את הסיפור שלי. הם התקשו להאמין אבל הם ידעו שאני לא ממציאה דבר. הייתי גם בפולין עם קבוצה של בני עקיבא לפני שלוש שנים.

ש: האו"ם קבע את ה-27 בינואר (יום שחרור מחנה אושוויץ) כיום הזיכרון הבין לאומי להנצחת קורבנות השואה. מה דעתך על כך ?
ת: זה מאוחר מאוד ולדעתי לא נובע מרצון כן להתמודד עם הנושא. אני חושבת שהביקור של מנהיגים רבים במחנה אושוויץ לפני שנה השפיע עליהם. הם יכלו לראות במו עיניהם מה זה השואה. אבל דיבורים בלבד לא מחייבים ולא משנים דבר. אני יודעת שיש מקומות בעולם שמלמדים את השואה ומנסים להעלות את המודעות. חייתי 50 שנה באוסטרליה (מ-1948 עד 1998) ושם מלמדים את הנושא בבתי ספר. אני בעצמי לימדתי ילדים. גם בארצות הברית לומדים את הנושא. חינוך זה דבר חשוב ומועיל, מטקסים אני לא מתרשמת מדי.

גבריאל (גבי) נוימן נולד באובייצה (OBYCE) שבצ'כוסלובקיה ב-25.2.1937. הוריו היו יוזף ורגינה נוימן. לגבי היו שני אחים: אווה וטונו. בני המשפחה נכלאו במחנה העבודה סרד (SERED) בסלובקיה.

באוגוסט 1944, עם פרוץ המרד הסלובקי, שוחרר מחנה סרד באופן זמני ובני משפחתו של גבי גרו ועבדו בכפר סמוך, זמיאנסקה קרט (ZEMIANSKA KERT). האב עבד כמסגר והאם - בבית חרושת לטבק. כאשר הגיעו הגרמנים, נמלט גבי יחד עם אמו ואחיו לשדות בסביבה ואילו האב הסתתר בנפרד. בסוף אוקטובר 1944, בעקבות הלשנה, הם הוחזרו אל מחנה סרד ומשם, ב-2.11.1944, הם נשלחו למחנה אושוויץ בירקנאו. האב, כך נודע להם, נתפס אף הוא ושולח לאושוויץ שבוע קודם לכן.

אחרי שבוע יחד עם משפחתו ב"מחנה המשפחות" בבירקנאו הופרדו הגברים והבנים מעל גיל 10 מהנשים והילדים. גבי הופרד ממשפחתו ונשאר לבדו בבלוק הילדים. אחותו, שהופרדה ממנו, התחזתה לחולה ולאחר ששוחררה מבית החולים של המחנה הצטרפה אליו לבלוק הילדים. השניים הוצעדו על ידי הגרמנים מבירקנאו לאושוויץ ושם שהו עד לשחרור.

גבי ואחותו שוחררו על ידי הצבא האדום ב-27.01.1945. (האחות אינה מופיעה בתצלום).

ביולי 1949 עלה גבי לארץ ועבד כמעצב גרפי וכמחנך. כיום הוא מתגורר בהרצליה. הוא אלמן ואב לאחד.

ראיון עם גבי נוימן

ש: מר נוימן, כמי שהקדיש שנים רבות לחקירת התצלום ושחזור הסיפור שמאחוריו, מה הניע אותך בעצם במשך כל השנים האלו ?
ת: הדבר המרכזי שהניע אותי היה להילחם בהכחשת השואה. ראיתי בדאגה כיצד הכחשת השואה והאנטישמיות מרימים את ראשם באירופה ובעולם כולו. אבל במשך שנים שקלתי אם לצאת עם הסיפור. אנשים אמרו לי: 'גבי, אתה מכניס את עצמך לבור ללא תחתית. אתה יודע כמה אנשים טענו שהם הילד שמרים ידיים בתמונה המפורסמת מגטו וורשה?'. בשנת 2004 עברה החלטה של ממשלת צרפת לאסור בחוק נשיאת סממנים דתיים (כמו כיפה) בבתי ספר ובאוניברסיטאות. אף שאיני אדם דתי, העניין הטריד אותי מאוד והיווה מעין 'טריגר' שבעקבותיו החלטתי לפעול.

ש: ספר לי על התקופה בה היית במחנה אושוויץ - בירקנאו.
ת: הגעתי יחד עם משפחתי למחנה ב-3.11.1944. זה היה לאחר יום של נסיעה נוראית ברכבת משא ממחנה סרד בסלובקיה. הגענו לרציף באושוויץ והוחזקנו בקרונות עוד כמה שעות. בקרון עברו שמועות שתאומים מושארים בחיים. היה חוסר ודאות מוחלט. אחר כך ירדנו לרציף ונלקחנו למחנה המשפחות. לא היתה סלקציה. זה היה אחד המשלוחים האחרונים למחנה בכלל. שהינו במחנה המשפחות שבוע ובמהלכו קועקעו המספרים על הידיים שלנו. אחר כך הפרידו אותנו. תחילה הפרידו את הנשים והגברים ואחר כך את המבוגרים מהילדים. אחי הגדול היה בן 11 והלך למחנה המבוגרים. נותרתי לבד לגמרי והוכנסתי לבלוק של ילדים. הייתי על דרגש בקצה הרחוק מהכניסה. ייתכן ובזכות זאת ניצלתי מכיוון שמדי פעם היו נכנסים לבלוק ולוקחים ילדים לניסויים רפואיים. היו אלו בדרך כלל ילדים שישנו קרוב לפתח הצריף.
סדר היום היה קבוע: קמים מוקדם בבוקר בצעקות בגרמנית. מסדרים את המיטה, מנקים קצת את הצריף והולכים למקלחת. יוצאים מהמקלחת מבלי להתנגב אל השלג. אז נערך מסדר שבו היו סופרים אותנו, לפעמים במשך מספר שעות, ואז היינו חוזרים לצריף. פרט לארוחה אחת ביום לא היינו עושים דבר. רק מצטופפים בבלוק ומנסים להתחמם ליד התנור. היתה שמועה שמי שמאושפז בבית החולים לא צריך לעמוד למסדר כל יום. אז התחזיתי לחולה ובמשך תקופה מסוימת הייתי בבית חולים. רק בנס לא חליתי. אנשים מתו מסביבי כל הזמן.

ש: היה לך קשר כלשהו עם בני משפחתך ?
ת: בשלב הראשון רק עם אחי הגדול. הוא העביר לי קוביות סוכר דרך הגדר המחושמלת – הוא היה במחנה סמוך לשלי. היינו מתגנבים אל הגדר והשומרים יכלו לירות בנו. בשלב מאוחר יותר אחותי התחזתה לחולה ולאחר שהשתחררה מבית החולים, הצטרפה לבלוק שלי למרות שהיתה מבוגרת יחסית (בת 12). מרגע זה כבר לא הייתי לבד.

ש: איך הצלחת לשרוד?
ת: בעיקר היה לי מזל. רבים מאוד חלו בדיזנטריה וטיפוס ומתו. במחנה אין פחד. חיים כל הזמן את הרגע. זו מלחמת הישרדות בכל רגע נתון... כל הזמן לקבל החלטות ...כשקיבלת את מנת הלחם היומית- האם אתה אוכל את כולה על מנת להשכיח את הרעב? אבל אז אתה יודע שתהיה שוב רעב כי הפעם הבאה שתאכל תהיה רק בעוד 24 שעות . אם אתה מחליט לחלק את מנת הלחם אז אתה צריך להחביא את מה שאתה לא אוכל. כל הזמן גונבים אוכל. בתור ילד בן 7 הייתי צריך בכל רגע לקבל החלטות קיומיות. היו גם אנשים בבלוק שניסו לעזור מדי פעם אבל בעיקרון הייתי כל הזמן לבד עד שאחותי הצטרפה לבלוק ומאז היינו יחד ודאגנו זה לזו.

ש: אתה יכול בכל זאת לספר על עזרה שקיבלת מאדם זר?
ת: כן, זה קרה לי פעם אחת כשהגענו כמה ימים לפני השחרור למחנה אושוויץ. נכנסנו לתוך אחד הבניינים, אחותי ואני, ופתאום הושטה אלי יד עם פרוסת לחם עם בשר מקופסת שימורים. אפילו לא ראיתי את הפנים של מי שהושיט את היד. עד היום אני זוכר את הטעם המלוח של הבשר. זה רגע שנחקק בזיכרוני.

ש: ספר לי על רגע השחרור.
ת: מספר ימים לפני השחרור הגרמנים הוציאו צעדה מבירקנאו לאושוויץ. מרחק של כמה קילומטרים. שמענו ברקע את הפגזות הרוסים. אמרו שכל מי שמעל לגיל 10 יוצא לצעדה ומי שמתחת נשאר. אחותי ואני לא רצינו להיפרד. רצנו ביחד לתוך הטור. אלו שהלכו מאחורה נורו. מתי שהוא בדרך הגרמנים פתאום נעלמו. המשכנו ללכת עד אושוויץ ונכנסנו שם למבנים, חיכינו שיבואו לשחרר אותנו. אני זוכר שאנשים דיברו כל העת על מה יאכלו לאחר השחרור. שמעתי אנשים שאמרו שיאכלו לחמניה עם חמאה ונקניק. אני באתי ממשפחה מסורתית ולא האמנתי למשמע אוזניי. לאחר כמה ימים אמרו שהרוסים הגיעו. היו ששמחו אבל הרוב היו עסוקים כל העת בשיטוט במחנה וחיפוש אחרי שאריות אוכל. אני לא שמחתי ולא הייתי עצוב. עדיין חייתי את הרגע. קצת חששתי בתחילה מן הרוסים אבל הם התנהגו בנו יפה וחילקו לנו מזון.

ש: ספר לי על התצלום המפורסם שאתה אחד המצולמים בו.
ת: התמונה צולמה מספר ימים לאחר השחרור. איני זוכר בדיוק כמה. התמונה מבוימת לחלוטין. הרוסים עברו בין הבלוקים וקראו לנו להצטלם. אחותי לא רצתה להצטלם ולכן היא איננה בתמונה. אני הייתי סקרן והצטלמתי. ניתן לראות שהולבשנו במדי אסיר שגדולים עלינו בכמה מידות. מתחת למדי האסיר לבשנו את הסמרטוטים שהיו לנו. אבל בזכות תמונה זו מצאתי את משפחתי. הרוסים לקחו את פרטיי האישיים וכך אמי מצאה אותי ואת אחותי מאוחר יותר.

ש: מהי עבורך השואה והאם ניתן להעביר את סיפור השואה לדורות הבאים?
ת: אני אישית סבור שלא ניתן להעביר את סיפור השואה למי שלא עבר אותה. זה דבר שלא יכול להיתפס על ידי מי שלא היה שם. אבל באותה מידה שהשואה היא בלתי נתפסת היא גם איננה בלתי אפשרית. למה אני מתכוון ? שואה יכולה לקרות בכל מקום מחר. אנשים תמיד יתנהגו באותו אופן. תמיד ילשינו על השכן בשביל יום חופש או מנת מזון. תמיד ישנאו את הזר. העולם בשום אופן לא למד.

מה זו השואה עבורי? בזמן המלחמה סבתי הסתתרה בכפר סלובקי אך יום אחד הלשינו עליה. למחרת בא לקחת אותה שוטר. אני לא אשכח כיצד לוקחים את סבתי ואבא שלי ואמי עומדים מהצד ולא פוצים פה. אבי היה מתאגרף, איש גדול וחזק יותר מכל מי שעמד סביבו, אך הוא פשוט עמד שם ולא עשה דבר.
זה בשבילי השואה. השואה זה חוסר אונים בלתי נתפס.

ש: האו"ם קבע את ה-27 בינואר (יום שחרור מחנה אושוויץ) כיום הזיכרון הבין לאומי להנצחת קורבנות השואה.
מה דעתך על כך?
ת: אני בעד טקסים מכיוון שהם ממקדים את כל הזרקורים על נושא מסוים וזה מגיע באמצעות התקשורת לכל מקום. אבל בטקסים אין די. מילים שאינן מגובות במעשים לא ישנו יותר מדי. בחינוך לא עושים מספיק. באירופה מדלגים על נושא השואה כשהם מלמדים היסטוריה. במקומות אחרים מעוותים את הלקחים. כך למשל, בצפון קוריאה, הספר "יומנה של אנה פרנק" הוא ספר חובה לקריאה בבית הספר אך המסר העיקרי שמועבר הוא שאסור שיקרה לנו (לצפון קוריאנים) מה שקרה ליהודים. משתמשים בזה לצורך תעמולה כנגד אויביהם. העולם עוד צריך לעבור כברת דרך ארוכה.