"עשיתי מה שהייתי חייב, לא יכולתי שלא לעשות. הלב ציווה, המצפון דרש, השנאה לפשיזם הכריעה".
במלותיו אלו של האמן, הטוראי ז'ינובי טולקאצ'ב, גלומה תמצית יצירתו של מי שהגיע לשערי הגיהינום במדי הצבא האדום.
אמן שדרכו האמנותית הותוותה בצל המהפכה הבולשוויקית ויצירתו טבועה בחותם צדקתה. אך בד בבד עם האמנות המגויסת למען המהפכה, חיפש האמן טולקאצ'ב ביצירתו אפיק לבטא רבדים נוספים ואישיים. הוא נמשך אל הגרפיקה ויוצר סדרות המאיירות את כתביהם של סופרים ומשוררים. יצירות אלו מעניקות לטולקאצ'ב מרחב אפי ומונומנטליות מזן שונה. ב-1940, זמן קצר לפני תחילת מבצע ברברוסה, מסיים טולקאצ'ב סדרה רחבת היקף בשם "העיירה" על פי סיפוריו של שלום עליכם, ובה הוא מתאר בעצמה רבה את סבלו של העם היהודי תחת שלטון הצארים. כאן מתגלה פן נוסף וחשוב ביצירתו של טולקאצ'ב - זיקתו לבני עמו.
עם פרוץ הקרבות ביוני 1941 מבקש טולקאצ'ב להצטרף לחזית הלוחמת,אולם רק בשלהי המלחמה, בסתיו 1944, נעתרו מפקדי הצבא לבקשותיו והוא נשלח לשרת במחלקה הפוליטיתשל החזית האוקראינית הראשונה, שהוצבה בקיץ 1944 בעיר לובלין סמוך למחנה ההשמדה מיידנק. "השנאה הדריכה את המכחול שלי, האיצה בי, המציאות האכזרית ליבתה את הדמיון". מזועזע מן המראות שראו עיניו התמסר טולקאצ'ב בסערת נפש במשך שלושים וחמישה ימים תמימים, בלא שינה ואוכל כמעט, ליצירתה של סדרת מיידנק. את העבודות הראשונות הראה לחבר הוועדה הפולנית לחקר פשעי הנאצים, וזה האיץ בטולקאצ'ב לסיימה לקראת משפט מפקדי מחנה הריכוז מיידנק שנקבע ל- 27 בנובמבר 1944. יום לפני תחילת המשפט נפתחה התערוכה בבניין המוזאון לאמנות בלובלין. תערוכת דפי מיידנק סוקרה בהרחבה בכל עיתוני פולין. בלובלין בלבד נמכרו 128,000 כרטיסים ומשם נדדה התערוכה לערים נוספות. בסדרת מיידנק הצליח טולקאצ'ב ליצור, לכאורה יש מאין, שורה של סמלים המבטאים את הזוועות שהתרחשו במחנה ההשמדה, אבל למעשה השתמש כאן האמן באמצעים שכבר נקט ביצירתו מלפני המלחמה, כלומר – התמצות והריכוז. ואולם עתה אין טולקאצ'ב יוצר בשירות המהפכה או מאייר את כתביו של הסופר והמשורר, אלא מטיח בפני צופיו מציאות קשה ואכזרית שחווה ואשר פגעה בבני עמו הסובייטים והיהודים גם יחד.
"רוח חורפית קרה מייללת מעל אושוויץ המוקפת שלוש שורות של גדרות תיל. נדמה שלא חוטי התיל רועדים ומייללים, אלא האדמה המעונה עצמה נאנחת בקולותיהם של הקרבנות". גדרות התיל של מיידנק לא הכינו את טולקאצ'ב למשימתו הבאה. בסוף חודש ינואר 1945 הוא מתלווה לועדה לחקר פשעי הנאצים במחנה אשוויץ, שעות ספורות לאחר כניסתו של הצבא האדום למחנה. שוב חש טולקאצ'ב כורח לרשום מיד את המראות, את הקולות. מאחר שאין נייר בידיו הוא נכנס לאחד מחדרי מיפקדת המחנה לשעבר ונוטל משם דפי כותר שעליהם מודפס שחור על גבי לבן: מיפקדת מחנה אושוויץ 1, תשלובת תעשיית הצבעים א.ג. פארבן, מיפקדת שלזיה העילית. הטיפוגרפיה הנאצית הופכת לחלק אינטגרלי של הקומפוזיציה ודמותו של הקלגס הנאצי, שטולקאצ'ב נמנע מלהנציחו, ניצבת לנגד עינינו. הוא רושם כאחוז תזזית מתווים בשחור לבן של המראות שראו עיניו. על-יד המתווים רשם בכתב ידו שורות צפופות, קטעי עדויות מילוליות של השורדים המועטים שהצליח לדובב. על-יד הדברים רשם שוב ושוב - למען אזכור, למען לא אשכח. באמצעים נזיריים של עיפרון ודף נייר בעל ממדים אינטימיים יצר טולקאצ'ב אמנות בעלת הבעה מונומנטלית. הידיעה כי על אותם דפים עצמם נרשמו ימים ספורים לפני כן צווי ההשמדה מעוררת צמרמורת ומעניקה ליצירה עצמה טרגית.
מי שהתחיל את דרכו האמנותית כאמן מגויס ומונומנטליסט בדומה לקטה קולביץ בגרמניה בשנות העשרים והשלושים או דייגו ריברה וחוזה אורוסקו במקסיקו באותן השנים, מתעד את הנורא מכל באקורד מינורי של רישומים בעיפרון. האמצעים הנזיריים מחד גיסא ועצמת הביטוי מאידך, מזכירים את סדרת ההדפסים של האמן הספרדי פרנציסקו גויה "זוועות המלחמה" מתילת המאה ה-19.
"...לא יכולתי לקרוע את עצמי מאותה חלקת אדמה מקוללת שנותרה מאחור והתהום האנושית הנוראה. כל גופי הזדעזע בהתייפחות אילמת. הנחתי את אושוויץ מאחורי". אושוויץ לא נותרה מאחור, היא שבה ועולה על כל זוועותיה מן המראות הנבטים אלינו מתוך רישומיו של חייל בצבא האדום, אמן ויהודי.
יהודית שן-דר
אוצרת בכירה, המוזיאון לאמנות יד ושם
